טקס הסיום, ה-graduation, נראה בדיוק כמו בסרטים האמריקניים. כולם לבשו חליפות, חילקו כוסות שמפניה, האווירה הייתה טקסית והתרגשות ריחפה באוויר. כמה חיכינו לרגע הזה. כמה שמחנו שהפעם לא קידמו את פנינו הפגנות. לא חשבתי שכשאסיים את הלימודים באוניברסיטה יוקרתית בארצות הברית, התחושה תהיה כאילו יצאתי מלוע הר געש.
- האוניברסיטה שנכנעה: תבחן השקעות בישראל תמורת סיום המחאה
- "מעשי אלימות, לצד פלסטין": כך מסקר העולם הערבי את ההפגנות
אני מסתובבת בקמפוס, שוב הכול ירוק כאן במישיגן. חושבת על האוניברסיטה האמריקנית שהגעתי אליה בקיץ ועל מה שהתחולל בה מאז. נזכרת בתחושה שהייתה לי בתחילת השנה – התרגשות אמיתית מהמחשבה שאני נמצאת במקום שנבנה על כתפי ענקים, לומדת בבניינים היסטוריים שנולדו בהם חלק מהרעיונות החשובים ביותר של ימינו. השבוע, עדיין קשה לי להודות, אני כבר חשה הקלה שלא אצטרך להגיע לקמפוס המפואר הזה, שכל כך אהבתי. אותו מקום הפך בעיניי למקום קשה, מדכא ואפילו מסוכן, מלא באוהלים שמעליהם מתנוסס השלט "Long live the Intifada".
אי אפשר לתמצת את התהליכים האיומים שהייתי עדה להם השנה בטור. אולי יום אחד אכתוב ספר. בינתיים אני מנסה לספר על מה שקורה פה, וזה קשה בזמן שבארץ הסבל גדול ומהותי הרבה יותר, וכל דבר אחד מתגמד לעומתו. גם ייקח זמן לעבד את זה שבחודשים האחרונים ראיתי איך קהילה יהודית משכילה ומבוססת ונפלאה, שבטוחה שהיא חייה את החלום האמריקני במלואו, הופכת בבת אחת לנרדפת. איך סטודנטים יהודים אמריקנים, שחיו בביטחון כל חייהם, יורדים למחתרת: הם מספרים לי שהם מפחדים להגיד את השם שלהם בכיתה, שלא יידעו שהם יהודים.
גם נגדי, אישית, התנהל קמפיין שנאה של סטודנטים "פרו-פלסטינים", שפרסמו תמונות שלי וקראו לגרש אותי מהתוכנית לעיתונאים שבה למדתי, רק כי אני עיתונאית ישראלית ויהודייה. האיומים היו אמיתיים, המשטרה התערבה, ומקולג' טאון מנומנמת הפכה אן ארבור פתאום לעוד אזור סכסוך, אף שהיא הפוכה לחלוטין מכל אזורי הקרבות שביקרתי בהם בחיי – העיר המשכילה ביותר, שנחשבת לאחת הטובות ביותר למגורים בארצות הברית.
אני עדיין לא מצליחה להבין איך יכול להיות שבסוריה ובעיראק התקבלתי בזרועות פתוחות, אנשים חלקו איתי את הסיפורים הכי אישיים שלהם, נתנו בי אמון, שפטו אותי רק על סמך המפגש שלהם איתי, ודווקא פה קבוצת סטודנטים שרובם לא דרכו מעולם במזרח התיכון, לא התעניינה בכלל בעבודה העיתונאית שלי ורדפה אותי על סמך המקום שנולדתי בו והדת שנולדתי אליה.
באופן מוזר, במקביל, חוויתי פה גם את ההפך המוחלט. מצאתי אנשים שלא שכחו מה זה להיות אנושיים. את ליל הסדר חגגנו בבית של התוכנית שלי באן ארבור. התאספנו 18 עיתונאים, מנהלות התוכנית והמשפחות שלנו. בסך הכול 30 אנשים, מעשר מדינות ומארבע דתות. זה היה סדר קסום. קראנו את ההגדה, החברים ניסו לשיר בעברית והתעמקנו במסרים האוניברסליים שכולם התחברו אליהם, של חירות, מסע ושאילת שאלות.
האנשים הנפלאים הללו הפכו למשפחה שלנו בתשעת החודשים האחרונים. הקשר בינינו עמוק, מכבד ואוהב. עברנו המון ביחד. אחרי 7 באוקטובר התגייסו כולם לתמוך בנו בשבר העמוק. לא נתנו לעולם שבחוץ להרוס את הקשרים בינינו. נלחמנו לראות זה את זה כבני אדם, הרבה מעבר לזהויות שלנו וההגדרות שבאות איתן. כמה מאות מטרים מאיתנו חגגו יהודים אנטי-ציונים את ליל הסדר, עוטים כאפיות וקוראים לאינתיפאדה עולמית ולמחיקת המדינה היהודית.
איך אפשר להסביר את הדיסוננס הזה? איך יכולים להיות אור כל כך טהור וחשכה כל כך גדולה? מתי שכחנו מה זו אנושיות? שהחיים הם לא שחור ולבן? שהמציאות הרבה יותר מורכבת? שכל מלחמה היא מכוערת ויש לה היסטוריה ומאפיינים ייחודיים? שאי אפשר לכפות נרטיבים של מקום אחד על מקום אחר? ועובדה, מצאנו פה אנשים שלא שכחו מה היא חמלה – למה הם כמו מיעוט נכחד? איך אפשר להפיץ את הטוב הבסיסי הזה ולעצור את הטירוף?
וזה טירוף. דיברתי עם כל כך הרבה סטודנטים בחודשים האחרונים, היה לי ברור שזה יידרדר לאלימות. כמה מעט הם יודעים וכמה הם בטוחים שהמלחמה הזאת שייכת להם. לטענתם, המלחמה משולמת משכר הלימוד שלהם, מכספי המיסים של ההורים שלהם. הם חיים ורואים מלחמה אחרת לחלוטין מזאת שרואים בארץ. בטיקטוק שלהם אין חטופים, יש רק ילדים מורעבים בעזה. כל יום, כל היום, מאז 8 באוקטובר. ניסיתי כמה פעמים לנהל שיח אינפורמטיבי על עובדות. יש סטודנטים שרוצים לשמוע, ללמוד, לפתח תודעה. אלה לא אותם אנשים שישנים באוהלים ומציירים מפות של ארץ ישראל השלמה צבועה בדגל פלסטין.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
הגעתי לתוכנית בארצות הברית כדי למצוא תשובות למשבר העיתונות העולמי. להבין איך אפשר להעביר מידע מהימן בצורה טובה יותר. איך אפשר לחבר בין אנשים, להשפיע. למדתי בתקופה הזאת על עצמי ועל העולם הכי הרבה שלמדתי כל חיי, ועדיין סיימתי בעיקר עם המון שאלות.