ההודעה ששלח מומי דהאן לחברי העמותה:
הגיע הזמן לפקוח עיניים, לשחרר את הרגש ולחשוב בהיגיון.
דמיינו: אתם הולכים לקולנוע, בוחרים סרט, קונים כרטיס במחיר מלא, מוסיפים שתייה, פופקורן וחטיפים, נכנסים ותופסים את הכיסא שלכם. למרות המזגן מקרטע והאור מסנוור, אתם לוקחים נשימה עמוקה ומנסים ליהנות מהחוויה.
אלא שאז, איך שמתחיל הסרט, אתם מבינים שהבחור לפניכם מסתיר לכם ונאלצים לתת לו כמה שקלים כדי שיזוז כיסא. ככה, על הדרך, כדי לכבות את השריפה. הוא מסכים, אבל אז אתם נאלצים לשלם גם לצופה שלידכם, רק כדי שיפסיק לדבר ויאפשר לכם סוף סוף להיות מרוכזים בסרט.
וזה קורה, אתם כבר מתחילים להתרווח, אבל חמש דקות אחרי יריית הפתיחה, מגיע מישהו באיחור ובגלל החושך, טועה ודורש שתפנו את הכיסא בטענה שזה המקום שלו. אחרי שהסברתם לו והוא מתרצה, מגיע הקינוח: השומר בצד מגלה לכם את הסוף ויוצא.
חוויה לא נעימה, נכון? אני די בטוח, שלקולנוע הזה לא היתם חוזרים בחיים. בטח כשסוף הסרט ידוע מראש. זו בדיוק ההרגשה שלנו היום!
אחרי עשור בליגת האותיות, הגיע הזמן להודות באמת: אין לנו היתכנות ספורטיבית להצליח, ובמיוחד לא מאז שנכנסה הבקרה התקציבית לתמונה והפכה, יחד עם ההתאחדות, את ליגה א' לחסרת ערך תחרותי.
שלא תטעו, הרעיון לקבוע שכר מקסימום לשחקנים יכול היה להיות כלי מעולה, אם רק היה נאכף באמת, אבל כשהתקנון נכתב, מפורש ומיושם לפי האינטרס של ההתאחדות בלבד, לא נשאר פייר פליי.
בתום העונה האחרונה, קיבלנו מכתב שהכניס את המועדון ל"רשימת המתנה לליגה הלאומית", אלא שמרוב המתנה קיבלנו טחורים. כן חברים, עד היום לא התקבלה החלטה באיזו ליגה נשחק. חודש לפני פתיחת המשחקים, כשכל השחקנים בשוק נעלמים. ז
קרא עוד… 
תגובות