ב-13 ביוני 2025 פתחה ישראל במתקפה ישירה ומתמשכת על איראן - מבצע צבאי מחושב ורב-ממדי שסימן את שיאם של שנים של בניין כוח אסטרטגי, הערכות מודיעין ואזהרות שלא נענו. בעוד העולם דן בהשלכות, השאלה החשובה יותר היא: מה אנו יכולים ללמוד ממבצע זה?
למה עכשיו?
כדי להבין את העיתוי, יש להכיר בדחיפות הגוברת בהערכות הישראליות בשנה האחרונה. איראן האיצה את תוכנית העשרת הגרעין שלה וקידמה מחקר לפיתוח נשק בקצב מדאיג. במקביל, היא הפכה לחסינה יותר ויותר להרתעה.
איראן התעלמה ממאמצי ארצות הברית לאותת על איום צבאי אמין ופירשה את הזהירות הבין-לאומית כשיתוק אסטרטגי. באופן מכריע, טהראן שגתה בהערכת נחישותה של ישראל. בעקבות מתקפת 7 באוקטובר על ידי חמאס - יום ששינה מהותית את החשיבה האסטרטגית הישראלית - התברר כי איומים קיומיים לא ינוהלו עוד בעמימות.
עבור ישראל, השילוב של העשרת אורניום ללא פיקוח וההתנגדות האיראנית לא הותיר ברירה, אלא פעולה צבאית. מלחמה, בשלב זה, לא הייתה שאלה של העדפה - היא הייתה עניין של הישרדות לאומית.
כיצד ישראל תקפה?
המערכה הישראלית הוגדרה על ידי עיקרון צבאי מכריע אחד: הפתעה. השלב הראשוני של המבצע כוון ליכולתה של איראן להגיב. ישראל ביקשה לערוף הן את ההנהגה והן את התשתית המבצעית שיכולה לאפשר לה מתקפת נגד.
התשתית לכך הונחה חודשים קודם לכן, ב-26 באוקטובר 2024, כאשר ישראל פירקה בחשאי חלקים מרכזיים ממערכות ההגנה האווירית של איראן. תקיפה מקדימה זו יצרה מסדרון של תורפה, שאפשר מתקפה חשאית כשהגיע הזמן. זו לא הייתה תקיפה של לילה אחד.
זה היה המהלך הפותח במערכה מתגלגלת - והצלחה דרשה קשת רחבה של יכולות. על ידי שחיקת רשתות ההגנה האווירית השכבתיות של איראן, ישראל הרחיבה את חופש הפעולה המבצעי של חיל האוויר שלה לימים והשבועות הקריטיים שיבואו.
הגנה על העורף
אחת התורפות הקשות ביותר של ישראל היא העורף המאוכלס בצפיפות. ארסנל הטילים והכטב"מים של איראן - יחד עם שלוחיה האזוריים - מהווים איום מתמיד על ערי ישראל. ככזה, נטרול משגרי הטילים של איראן היה יעד מרכזי בשלבים המוקדמים של המערכה. מזעור נפגעים ושיבוש כלכלי ברמה היומיומית אינו רק מטרה הומניטרית; הוא חיוני לחוסן לאומי בסכסוך ממושך. יכולתה של ישראל לקיים מבצעים תלויה, מעל לכול, ביכולתה להגן על אזרחיה ולהשיב מלחמה שערה.
מיקוד בליבת הגרעין
לבסוף, יהלום הכתר של המבצע: התקיפות הממוקדות במתקני הגרעין של איראן. למרות שתועדפו טקטית בשלב מאוחר יותר במערכה, יעדים אלה עמדו בראש רשימת העדיפויות האסטרטגית. ישראל פרסה תקיפות מדויקות על סדרה של מתקנים המהווים יחד את עמוד השדרה של קו הייצור הגרעיני של איראן - מתקנים הקשורים לא רק להעשרה, אלא גם לתשתית פיתוח נשק.
המלחמה שישראל ניסתה למנוע
בעוד שבמבצע 13 ביוני ישראל עלולה להיתפס כששה עליי קרב, המציאות היא הפוכה. ישראל השקיעה שנים - במיוחד במהלך ממשלי טראמפ - בניסיון למנוע מלחמה על ידי הקרנת איום צבאי אמין (CMT). המטרה הייתה ברורה: לאלץ את איראן להגיע להסכם במשא ומתן על ידי הבהרה שההשלכות הצבאיות החמורות אינן תיאורטיות, אלא אמיתיות.
בכירים במערכת הביטחון הישראלית עבדו בשיתוף פעולה עם וושינגטון כדי לבנות מנוף דיפלומטי. נערכו משחקי מלחמה, תרגילים הוצגו בפומבי, קווים אדומים נוסחו - הכול כדי לאותת שאם הדיפלומטיה תיכשל, יבוא כוח.
אך אסטרטגיה זו נתקלה בחומת תרבות. באופן פרדוקסלי, בחשיבה האסטרטגית המזרח-תיכונית, איום הוא אמין רק אם הוא מתממש. אזהרות, גם כאלה שלוו במוכנות צבאית גלויה, נדחו אלא אם כן לוו בפעולה. טהראן ראתה באיפוק חולשה ובעיכוב היסוס.
מה שההנהגה הישראלית למדה - בכאב - הוא שבאזור זה, רק שימוש בכוח מאמת את איום הכוח. וכך, לאחר שמיצתה את השעון הדיפלומטי וניסתה כל דרך חוץ מעימות פתוח, הגיעה ישראל למסקנה שעיכוב נוסף לא יקנה שלום - הוא רק יחזק את איראן. המלחמה לא הייתה האפשרות הראשונה, היא הייתה המוצא האחרון.
מחיר הטעות בחישוב במזרח התיכון
המזרח התיכון מעולם לא סלח לאלה שקראו לא נכון את כוונתם - או את סף הכאב - של אויביהם. ישראל למדה זאת בדרך הקשה ביותר ב-7 באוקטובר 2023. מחיר ההערכה הנמוכה של כוונותיה ויכולותיה של חמאס היה קטסטרופלי. התקפות אותו יום הותירו את ישראל פצועה, אבלה והמומה. רבים תהו אם תוכל לקום מהאפר, שלא לדבר על להילחם בחזרה בלכידות ובנחישות.
אך מה שהיה קשה לחזות אז, הפך כעת לברור: אויביה של ישראל יעשו בקרוב את אותה טעות. איראן טעתה בחישוב - טעות קשה. היא לא הצליחה להפנים עד כמה טראומת 7 באוקטובר עיצבה מחדש את הנפש הלאומית והיציבה האסטרטגית של ישראל. באופן מכריע יותר, היא לקתה בהערכת חסר את המידה שבה ישראל הייתה מוכנה לרגע זה.
בימים שחלפו מאז 7 באוקטובר, ישראל בנתה לבנה על לבנה, בשקט ובשיטתיות, כדי לחבר את כל החלקים הדרושים - במודיעין, סייבר, כוח אווירי, יכולות תקיפה ארוכות טווח ותיאום אזורי. כשהמבצע החל, נכסים אלה לא קובצו בחיפזון - הם שוחררו כמו קלע שהוחזק זמן רב במתח, ושיחררו סדרה של מכות מכוילות, כואבות ובלתי הפיכות לליבת תשתית ההגנה והגרעין של איראן.
אולי הטעות הגדולה ביותר של איראן הייתה עיוורונה לעומק החדירה המודיעינית הישראלית. רמת הגישה, דיוק המודיעין והטווח המבצעי שהשיגה ישראל לקראת מערכה זו היו הרבה מעבר למה שטהראן יכלה לדמיין.
במזרח התיכון, טעות בחישוב היא לעיתים קרובות קטלנית. 7 באוקטובר לימד את ישראל זאת. 13 ביוני ילמד את איראן את אותו הדבר.
המאבק רחוק מלהסתיים
אך גם בתוך הצלחה מבצעית, חיוני לרסן כל תחושת ניצחון. המאבק רחוק מלהסתיים. מטרתה העיקרית של ישראל - פירוק מלא של תשתית הגרעין של איראן - טרם הושגה. מרכיבים מרכזיים בתוכנית, במיוחד המתקן המבוצר בפורדו, נותרו על כנם.
מציאות זו דורשת לא רק נחישות צבאית מתמשכת, אלא גם חוסן ועמידות ברמה הלאומית. המערכה שלפנינו תדרוש מחויבות מתמשכת ממקבלי ההחלטות והאזרחים הישראלים כאחד. איראן תעשה מאמצים רבים כדי לעכב, להטעות ולהתנגד לפעולותיה של ישראל - הכול במאמץ למנוע מהמבצע את מטרתו האסטרטגית החיונית ביותר.
מה שהושג עד כה הוא משמעותי, אך לא מספיק. השלב הקשה ביותר עשוי עוד להיות לפנינו.
לא בחירה - הכרח הישרדותי
בעוד שהתמיכה האמריקנית הייתה חיונית - במיוחד בחיזוק מערכות ההגנה האווירית של ישראל, חידוש מלאי התחמושת ומתן כיסוי מדיני חיוני בזירה הבין-לאומית - ההחלטה לתקוף את איראן הייתה של ישראל בלבד. זה מדגיש עיקרון יסוד בתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל: שלמרות השותפות האסטרטגית שלה עם ארצות הברית והתמיכה הקריטית שהיא מקבלת, ישראל מסתמכת בסופו של דבר על יכולותיה שלה כדי להגן על עצמה.
שיתוף פעולה, התקשורת והתיאום האסטרטגי עם וושינגטון היו אמיתיים ומתמשכים. אך השיפוט הסופי נעשה בירושלים, על ידי ראש הממשלה, לא בוושינגטון. להבחנה זו יש חשיבות. היא מדגישה את מעמדה של ישראל כשחקנית ריבונית, שמוכנה ומסוגלת להגן על האינטרסים הלאומיים שלה, באופן חד-צדדי בעת הצורך. בעיני בעלות ברית ויריבים ברחבי המזרח התיכון, הדבר מחזק את אמינות ההרתעה הישראלית - ואת עצמאות הנחישות הישראלית.
הסיום הדיפלומטי - אבל עדיין לא
סוף המשחק של ישראל אינו מלחמה אין-סופית, אלא חתירה לניצול המערכה המוצלחת שלה יחד עם האיום האמין של מעורבות אמריקנית כדי להשיג פתרון מדיני עמיד ובר-אכיפה שנכון לישראל - פתרון שמחסל את יכולתה של איראן להעשיר אורניום, לרבות אפשרות להביאה לכניעה מדינית וסגירת תוכנית הטילים הבליסטיים אחת ולתמיד.
הסדר בטרם עת שנכפה תחת לחץ יסתכן בהשארת איום הליבה על כנו וייתן לאיראן את היכולת לשקם את תוכנית הגרעין שלה. בעוד שקולות מסוימים עשויים להטיף על שינוי משטר באיראן, זו אינה מטרתה המוצהרת או המשתמעת של ישראל - ובשלב זה, תוצאה כזו נותרה ספקולטיבית במקרה הטוב ותלויה בכוחות שמעבר לשליטתה של ישראל. המשימה שלפנינו היא מיידית ומצומצמת יותר: למנוע מאיראן את היכולת לייצר נשק גרעיני לאורך זמן.
רק כאשר תושג מטרה זו תוכל הדיפלומטיה למלא את תפקידה הראוי - לא כמגן מפני פעולה, אלא ככלי לביסוס תוצאותיה. מבחינה אזורית, פעולותיה של ישראל והצלחותיה המבצעיות יכולות לשמש בסיס להרחבת המעורבות האזורית עם שותפותיה הסוניות המתונות - הרחבת הסכמי אברהם, קידום אינטגרציה פוליטית וכלכלית אזורית, כל זאת תוך מיצוב ישראל כעמוד תווך מרכזי בתוך ארכיטקטורה אזורית בהובלת אמריקה.
השלכות אסטרטגיות
התקפתה של ישראל על איראן לא הייתה רק פעולה צבאית, זו הייתה הצהרת כוונות. היא אותתה כי בעוד שדיפלומטיה והרתעה עדיפות תמיד, ישראל לא תמסור את ביטחונה לאחרים - במיוחד כאשר היא מתמודדת עם איומים קיומיים. המבצע הדגיש את ערך ההפתעה, הסבלנות האסטרטגית ודירוג שלבי המערכה. הוא הוכיח שבסביבת האיומים המתפתחת של ימינו, הרתעה אמינה רק כאשר היא מגובה בפעולה נראית לעין ונחרצת.
עבור אנשי מקצוע בתחום הביטחון, קובעי מדיניות ומשקיפים כאחד, הלקח ברור: התעלמות מסכנות ברורות ומידיות עשויה לעכב מלחמה, אך היא הופכת עימות עתידי ליקר יותר. ישראל בחרה לפעול - לא משום שרצתה במלחמה, אלא משום שהאלטרנטיבה הייתה גרועה בהרבה.
>>> איל ציר כהן הוא בכיר לשעבר במשרד ראש הממשלה, שם שירת 35 שנה. כיום חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). ג'סי ויינברג הוא עמית מחקר של נויבאואר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ורכז תוכנית המכון בנושא ישראל והמעצמות העולמיות. המאמר פורסם במקור ב-RealClearDefense, ארצות הברית
תגובות