כשאני חושב על מות בני יהונתן בקרב, אני מצטער על התוצאה, אבל לא מצטער על הבחירה. אני מצטער ביום ובלילה על כדור שנורה, פגע וגדע. אני לא מצטער על בחירתו של בני להסתכן למען האומה. אני לא מצטער על ההחלטה של המפקדים לסכן את הפלוגה באותה פשיטה ברצועת עזה. אם אנו רוצים שתינוקות לא ירצחו, ונשים לא יאנסו, וזקנים לא ייפגעו, ורוקדים במסיבות לא יטבחו - לא בהווה ולא בעתיד - אנחנו חייבים להסתכן ולסכן, כך היה וכך יהיה תמיד.
צריך להגיד את האמת הברורה, ביושר, בלי לגמגם ובלי משוא פנים: מותר לסכן חיילים כדי להציל חטופים, חיילים ואזרחים. מותר לסכן אזרחים בשחרור מחבלים ובאיומי טילים כדי להציל חטופים, חיילים ואזרחים. מותר לסכן חטופים כדי להציל חיילים, אזרחים וחטופים אחרים.
ברור לחלוטין שצריך לעשות את זה בשיקול דעת רציני. ושלא כותבי פוסטים או סתם אזרחים מן השורה יכולים להחליט בלי שום ידע מודיעיני ובלי בדל הכשרה, רק על סמך רגש וסימפטיה אנושית למי שסבלם מוצג בראש כל מהדורה.
את ההחלטה הקשה, כמו משפט המלך שלמה, מי יהיה בסכנת גזירה, יכולים לקבל:
- רק אלו שנבחרו כחוק על ידי רוב האומה.
- ורק אחרי שהם בדקו אלף פעמים וחשבו על כל חלופה.
- ורק מחוסר ברירה ותוך שיקול מה יביא לפחות הרוגים.
- ורק כשהתוצאה המתבקשת היא הגנה על המשך החיים.
היינו מאוד שמחים אם היה אפשר לנצח ולהציל בלי לסכן ולהסתכן. היינו מאושרים אם היה אפשר לחסל את הרוע המפלצתי בלי כאב ובכי, וכולם יחזרו הביתה בשלום. והכי חשוב - עכשיו ועוד היום. אבל זה חלום. ואי אפשר. צריך להסתכן ולסכן. אין ברירה.
מי שחושב שיש דם יותר אדום, ומי שחושב שחטופים הם מחוץ למשוואה ואותם אסור לסכן ורק את בני כן, ושערכי השמירה על חיים וערכים של ערבות הדדית חלים רק עליהם, ושאבל על בני האהוב ואבל על חטוף אהוב שונים, משום מה - יש לי איתו מחלוקת עמוקה. ועדיין, מיותר לציין שלמרות שאני חלוק עליו לחלוטין, אשלח את בניי הנותרים להסתכן בשבילו ובשביל החטופים האהובים, ובשביל כל מי שיכול להינצל. כי אין לנו ברירה, וחייבים לשמור על עם ישראל.
>>> חגי לובר הוא אב שכול. בנו, סמ"ר אלישע יהונתן לובר ז"ל, לוחם צה"ל, נפל בעזה במלחמת חרבות ברזל
תגובות