בפומבי מגנים, בחשאי מברכים: התגובה הערבית למתקפה באיראן 

החוקר הרוסי, איוון פבלוב, כתב על הנטייה של אנשים וחיות להגיב באופן אוטומטי לגירויים חיצוניים. תופעה זו, שהפכה למושג מוכר בפסיכולוגיה – "תגובה פבלובית" – מתאימה לתיאור התגובה הערבית להתקפת מתקני הגרעין באיראן על ידי ישראל.

כמעט כל מדינות ערב החתומות על הסכמי שלום או נורמליזציה עם ישראל, או כאלה המקיימות עמה קשרים מאחורי הקלעים, פרסמו הודעות גינוי, כמעט אחידות בנוסחן, נגד המתקפה; שוב חזרה התופעה, שאין מתאם בין עמדתם הפומבית לחשאית.

כך למשל, שר החוץ הסעודי שוחח עם עמיתו האיראני והביע את "גינויה של הממלכה לתוקפנות הישראלית הבוטה/מחוצפת". גם שאר מדינות המפרץ, איחוד האמירויות הערביות, קטאר, בחריין, כוויית ועומאן, גינו את ההתקפה על הריבונות של איראן והפרת החוק הבין-לאומי, בהדגישם חשיבות השמירה על הצורך לפתור סכסוכים בדרכי שלום. שר החוץ של ירדן גינה בתקיפות את ישראל והזהיר מפני גרירת האזור למלחמה כוללת. ואילו משרד החוץ המצרי ראה במתקפה הישראלית "הסלמה מסוכנת ביותר" ו"הפרה בוטה של החוק הבין-לאומי ואמנת האו"ם, ואיום ישיר על הביטחון והשלום האזוריים". עד כה, מרוקו הייתה היחידה מבין מדינות השלום והנורמליזציה שטרם הגיבה רשמית להתקפה.

מנגד, מרבית שליטי מדינות ערב מתנגדים בעצמם לתהליך הפיכתה של איראן למעצמה גרעינית, וזאת משום שהם – במיוחד אלה הסמוכים אליה גיאוגרפית – רואים עצמם חשופים לאיום זה, דבר שעלול אף להביא לפתיחת מרוץ חימוש גרעיני באזור המפרץ והמזרח התיכון בכלל.

ולכן, אף כי מוקדם עדיין לקבוע מה היה בדיוק היקף הסיוע הערבי לישראל, יש סימנים כי ישראל פעלה מעל למרחב האווירי של ירדן, סעודיה וסוריה – האחרונה ככל הנראה ללא ידיעתה או הסכמתה; מטוסים ירדניים יירטו כטב"מים איראניים מעל שטח ירדן. יש להניח גם כי מערכת ההגנה האווירית האזורית שהוקמה לאחר חתימת הסכמי אברהם והכללת ישראל ב"פיקוד מרכז" האמריקני – מה שמכונה Middle East Air Defense - פעלה על מנת ליירט כטב"מים איראניים, בדומה לפעילותה בשתי ההתקפות הקודמות של איראן.

הדילמה הערבית

שתי סיבות לפחות יכולות להסביר את פשר הניגוד בין ההכרזות והמעשים. האחת, שליטי מדינות ערב אינם יכולים להזדהות באופן פומבי עם ישראל, במיוחד לנוכח מראות ההרס, החורבן ומעשי ההרג בעזה. הזדהות עם ישראל – גם אם לכאורה היא עולה בקנה אחד עם האינטרסים שלהם – עלולה לפגוע בלגיטימציה שלהם – המעורערת ממילא – בדעת הקהל הערבית.

הסיבה השנייה קשורה לכך שחלק מהמדינות הללו – בוודאי אלה המצויות במפרץ – אינן ששות "לרקוד" על ההשפלה האיראנית, שהרי, בסופו של דבר, הן תישארנה שכנות. ההיגיון הזה גם הוביל את איחוד המדינות הערביות וסעודיה לחדש את היחסים הדיפלומטיים שלהן עם איראן ב-2023, וזאת למרות החששות שלהן לא רק מאיראן גרעינית, אלא גם מניסיונותיה לחזק את רשת ההשפעה השיעית שלה בעולם הערבי על חשבון הסונים, כפי שכבר עשתה בעיראק, לבנון ותימן.

שילוב האינטרסים אינו מספיק

הגינוי הערבי לתקיפת מתקני הגרעין של איראן על ידי ישראל מזכיר את הגינוי מקיר לקיר שהיה בעת שישראל השמידה את הכור הגרעיני של עיראק ביוני 1981, וזאת למרות שנשיא עיראק, סדאם חוסיין, היווה איום על מדינות המפרץ וגם חתר לכתר המנהיגות הערבית בעקבות חתימת מצרים על הסכם שלום עם ישראל. השגריר הבריטי בירדן סיפר, כי המלך חוסיין חש מחויב לתקוף את נשיא ארצות הברית רונלד רייגן ולגנות את ישראל באופן פומבי, וזאת במאמץ להגן על מעמדו בירדן ובעולם הערבי. יתרה מזו, הנשיא המצרי אנואר א-סאדאת, חש מושפל ונבגד, משום ששלושה ימים קודם לכן הוא נפגש עם ראש הממשלה מנחם בגין בשארם א-שיח', דבר שיצר לו תדמית של מי שידע על התקיפה מראש והעניק לה בסתר אור ירוק.

הגינוי הערבי של התקיפה הישראלית אינו צריך להדיר שינה, משום שחיסול פרויקט הגרעין – אם אכן זו תהיה התוצאה – נתמך כמעט על ידי כל מדינות האזור כחלק מהרצון לגמד את כוחה והשפעתה של איראן השיעית במרחב ערבי-סוני. יש להניח כי גם טורקיה לא תזיל דמעה.

עם זאת, שילוב האינטרסים מאחורי הקלעים אינו יכול לספק את ישראל. החלשתה של איראן בעקבות המהלומות שהיא ושלוחיה – חיזבאללה, חות'ים וחמאס – ספגו, מהווה הזדמנות על מנת לקדם הסדר מדיני אזורי שיהיה מבוסס על סיום המלחמה, שחרור החטופים, נורמליזציה עם סעודיה ופתרון מוסכם של הבעיה הפלסטינית. המעשה המדיני חייב לבוא לאחר המעשה הצבאי; אם הוא לא יבוא, הרי שההישגים בתחום הצבאי עלולים להתגמד או לרדת לטמיון בטווח הארוך, בדיוק כפי שקרה לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים.

>>> פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, חבר הוועד המנהל של "מיתווים" וחבר בקואליציה לביטחון אזורי