התצהיר של ראש השב"כ רונן בר לבג"ץ הוא מסמך מטלטל - השיקוף המדויק ביותר של המתקפה של ראש הממשלה בנימין נתניהו על הדמוקרטיה הישראלית, השירות הציבורי ויסודות הביטחון הלאומי. נקודה אחרי נקודה, אירוע אחרי אירוע, בר מתאר איך נראה מבפנים המחזה של ראש ממשלה, שבמאבק ההישרדות הפוליטי והאישי שלו מוכן לרמוס כל נורמה וחוק, להזיק ביודעין למטרות לאומיות מוצהרות, ולהוביל באופן ישיר ועקיף מתקפה חזיתית על ארגון ביטחוני חיוני עד כדי האשמת ראשיו בבגידה.
התצהיר של בר גם מראה לנו מה עושה אדם הגון וראש ארגון המחויב למשימה הלאומית שלו אל מול כל אלה: לא מוותר ולא ממצמץ. ממשיך בפעולה לאור המשימה הממלכתית עליה הופקד, כי זו חובתו כלפי הציבור ו"כלפי מי שיבואו אחרי", כדבריו.
אלה הימים שבהם אנחנו חיים. ממשלה נבחרת, שזה שנה וחצי רוב מכריע בציבור סבור שהגיע זמנה לרדת מהבמה, וראש ממשלה שלדעת כשני שלישים לפחות מהציבור עליו להתפטר (כולל כרבע ממי שהצביעו בעד הקואליציה הנוכחית, לפי הסקר האחרון בערוץ 12), מובילים מצד אחד מלחמה שערכה עבורם היא בעצם קיומה, ומצד שני מתקפה נרחבת על הלכידות החברתית ושלטון החוק. והשאלה הזו, מה יעשה אדם הגון וראש ארגון המופקד על שלום הציבור לנוכח הדברים האלה, מונחת לא רק לפתחו של בר. לא פחות ממנו, מחויב לענות עליה הרמטכ"ל אייל זמיר.
אתמול מנינו חודש מאז חודשה הלחימה בעזה, באקט חד-צדדי של ישראל, שראשיתו במתקפה לילית שבה נהרגו כמה פעילי חמאס בדרג מנהלי ובינוני, אבל גם למעלה ממאה אזרחים, כולל עשרות רבות של ילדים. מאז לא הניבה הלחימה הזו דבר בהיבט המוצהר של לחץ צבאי שיביא את החמאס חזרה למתווה של שחרור חטופים - מתווה שנתניהו הוא ששבר אותו, משום ששלב ב' שלו, כולל שחרור כל החטופים, נסיגה ישראלית מהרצועה והפסקת הלחימה במתכונתה הנוכחית, עלול להביא קץ על ממשלתו. חמאס לא נלחץ. הטקטיקה שהוא נוקט - והיה ברור שינקוט, כי הרעיון המכונן של כל גרילה מול צבא רב-עוצמה הוא "ברח מן החזק וזנב בחלש", כבר גבתה בימים האחרונים קורבנות ראשונים בקרב כוחותינו. וישראל מתגלגלת, ללא תוכנית וללא מטרה, קרוב יותר ויותר לכיבוש עזה על כל המשתמע מכך למעמדה הבין-לאומי, כלכלתה וצבאה.
לפני כניסתו לתפקיד, זמיר ביקש להכין תוכניות למתקפה-רבתי ברצועה, ש"תכריע את חמאס". נדרשו לו ימים מעטים להבין שזה לא יקרה. לפי כמה ידיעות, הוא הוזהר שאי אפשר יהיה לגייס מספיק אוגדות מילואים למשימה. אבל יש לי חשד שעצירת התכניות באה ממקום אחר לגמרי: גם זמיר הבין שהטנקים יכולים לנסוע לאן שירצו אבל הכרעה לא תהיה פה, ומימוש התוכניות רק יבוסס את ישראל ואת צה"ל עמוק יותר בבוץ.
אשר לשחרור החטופים, אני מאמין שמערכת הביטחון אכן מסורה לכך, וחושבת שהלחץ הצבאי יחזיר את חמאס למשא ומתן על "מתווה וויטקוף". אבל גם במתווה הזה רוב החטופים שנותרו לא ישוחררו, וככל שהזמן עובר חייהם של אלה שנותרו בחיים בסכנה וייסוריהם הבלתי נתפסים נמשכים, יום ועוד יום. וככל שעוברים הימים, צה"ל עצמו סובל שחיקה ערכית איומה (וראו המקרה הקשה של הרג הפרמדיקים, שאלמלא התגלה בתקשורת הבין-לאומית ספק גדול אם מישהו בצבא היה חוקר אותו), דימום קשה של מיטב הקצינים שעוזבים את שורותיו וערעור יסודותיו של מערך המילואים.
כל מי שאומר "אבל זה מה שהדרג המדיני אומר לצבא לעשות", לא מכיר את המציאות. צה"ל הוא שמעצב את תפיסת המציאות, הוא שמניח אופציות לפעולה והוא שמממש אותן. הרמטכ"ל אינו קצין פרוסי המקבל הנחיות ומצדיע, אלא חלק מכריע בקביעת המדיניות. זמיר כבר הבין, יש להניח, שהדרג המדיני שמח מאוד על מה שהוא מניח בפניו, ולא מפני שזה יעזור להחזיר חטופים – משימה ששר האוצר בצלאל סמוטריץ' הגדיר אתמול כ"לא הכי חשובה". נתניהו שמח כי זה מבטיח מלחמה אין-סופית, שהוא זקוק לה כדי לשרוד פוליטית; סמוטריץ' ובן גביר שמחים כי כל רצועה שנכבשת ונהרסת וכל אזרח שנהרג מקרבים את חזונם על כיבוש עזה והתנחלות בה. זוהי המקבילה המדויקת של המתקפה של נתניהו על הדמוקרטיה שמתאר בר בתצהירו – שלטון שלמען האג'נדה שלו מוכן לסכן כל דבר ולפרק כל דבר.
לנוכח אלה, אדם הגון וראש ארגון המופקד על שלום הציבור צריך לעשות מה שעשה רונן בר בתחומו: להבהיר לדרג המדיני כי צה"ל לא ישקע במדמנה העזתית כשם ששקע במדמנת לבנון לפני ארבעים שנה, לא יכין את הקרקע לכיבוש וטרנספר שימוטטו את יסודות החברה, המדינה והצבא, ולא ימשיך בדשדוש אין-סופי, מלווה בהקזת דם ושחיקה ערכית, המסכן את עצם לכידותו ותפקודו. זמיר ממונה על הצבא כשם שבר ממונה על השב"כ; אם הוא רואה לעצמו אותה חובה שבר מתאר, עליו לנהוג כמוהו.
>>> עפר שלח הוא ראש תוכנית מדיניות הביטחון הלאומי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)
תגובות