זוהי אשליה לחשוב שביום ש"אחרי המלחמה", נראה בעזה ישות מדינית מסודרת המסוגלת לשמור על המונופול על שימוש בכוח צבאי, שתמנע טרור נגד מטרות ישראליות. ישות מדינית כזאת, שיש בה ממשל ריכוזי שיסכים לסכל אלימות נגד ישראל, היא בוודאי אפשרות רצויה, אך מימושה היא בעלת סבירות נמוכה בגלל כמה סיבות.
כשהכוח הצבאי פוגש את המציאות
ראוי לזכור שהיכולת של ישראל או של שחקנים חוץ-אזוריים, אפילו מעצמות, להנדס פוליטית מדינות במזרח התיכון היא מאוד מוגבלת. ישראל נכשלה כאשר פלשה לארץ הארזים ב-1982, בניסיונה לשנות את הממשל בלבנון. ארצות הברית, בעלת צבא עצום ומשאבים אדירים, לא הצליחה להשתיל משטר דמוקרטי פרו-מערבי באפגניסטן ובעיראק. גם ברית המועצות, שפעלה צבאית באפגניסטן בפחות מעצורים מארצות הברית הדמוקרטית, נכשלה בהפיכתה לגרורה סובייטית. מלחמתה של ישראל בעזה תוכל אולי לבטל את היכולות הצבאיות של חמאס ולהוציא את מנהיגות הארגון מעזה, בדומה להוצאת אש"ף מלבנון ב-1983, אך לא תהפוך את עזה למדינה מתוקנת כל עוד שיש שם פלסטינים. לשימוש בכוח יש מגבלות.
הכוח הצבאי הישראלי לא יכול למתן את איבתה המושרשת של התנועה הלאומית הפלסטינית כלפי התנועה הציונית. עוינות זו מגדירה את מהות הלאומיות הפלסטינית. מערכת החינוך של ארגון חמאס הקיצוני ברצועת עזה בוודאי הדגישה את הפן הדתי השלילי כלפי היהודים והטמיע בלבבות של הצעירים העזתים מוטיבציה עזה לנקום ביהודים - שנואיי נפשם. זוועות 7 באוקטובר הן עדות כואבת ומזעזעת לתופעה זאת. בעתיד הקרוב לפחות, היכן שיש פלסטינים יהיה טרור רצחני נגד ישראל.
יתר על כן, הרבה מאוד ישויות ערביות בזמננו אינן מצליחות לייצר מונופול על שימוש בכוח בשטחן. סוריה, לבנון, עיראק, תימן, לוב וסודאן הן מדינות שיש בהן מלחמת אזרחים או מיליציות חמושות שאינן נשמעות לשלטון המרכזי. זה היה גם גורלן של שתי ישויות פלסטיניות. הרשות הפלסטינית (הרש"פ) ועזה שבשליטת חמאס. ברשות הפלסטינית עדיין יש קבוצות חמושות עם סדר יום משלהן. גם בעזה לא הייתה אחדות הפיקוד. בצד חמאס התקיימו ג'יהאד איסלאמי וחמולות חמושות. אין סיבה להניח ש"ביום שאחרי", עזה תהיה שונה בהרבה או מפורזת. רק פעילות צבאית ישראלית יכולה לשמור על הפירוז אם יוסכם עליו.
גם הניסיונות הישראליים לשכנע מדינות ערביות בעלות תרבות פוליטית אחרת לשלוח חיילים או שוטרים להקים ממשל תקין בעזה - לא צלחו עדיין. המחויבות שלהם לקרוביהם הפלסטינים מפוקפקת. הנחישות להתעמת עם שאריות חמאס אינה גדולה. צריך להודות שעזה על תושביה והריסותיה אינה מפתה מספיק. לכן, שלטון מדינה ערבית או קונסורציום בין-ערבי אינה חלופה שסיכוייה להתממש גדולה. זה ודאי נכון כל עוד צה"ל לא משיג את מטרת המלחמה - לשרש את חמאס מעזה. חמאס לא ימהר לשתף פעולה עם תוכנית שמטרתה לשים קץ לשלטונו בעזה.
עתיד הרצועה והאופציות הלא-אידיאליות שבפנינו
ריקון רצועת עזה מתושביה על פי תוכנית טראמפ היא נקודת התחלה טובה לדרך חדשה. אך לא נראה שהחמושים של חמאס ישתפו פעולה ורוב הסיכויים שיתנגדו בכוח הנשק להעברת עזתים אל מקום מבטחים. בינתיים, אין גם הרבה נכונות בין מדינות העולם לקלוט עזתים. זה לא מפתיע שמדינות רבות נרתעות מלקלוט את בוגרי מערכת החינוך של חמאס. גם לא ברור מי יהיה מוכן לנדב מאות מיליארדים של דולרים עבור שיקום הרצועה ההרוסה. בהיעדר תשתית פוליטית מסודרת, כל סיוע מבחוץ ירד לטמיון. חוסר הוודאות הסובב את עתיד הרצועה ירתיע משקיעים פוטנציאליים. לכן, ההיתכנות של התממשות תוכנית הנשיא האמריקני מוטלת בספק. בכל מקרה, ישראל צריכה להיזהר מלרפות את ידי הנשיא טראמפ, כי בסופו של דבר תוכניתו היא הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לעזתים, שרבים מהם היו מעוניינים בלאו הכי להגר ולפתוח דף חדש בחייהם.
אפשרות אחרת היא להכניס לעזה את הרשות הפלסטינית. זוהי החלופה המועדפת על רוב הקהילה הבין-לאומית. הרשות הפלסטינית היא חלשה ואף מעודדת פעילות טרור נגד ישראל. הרשות היא האחראית לספרי הלימוד מהם לומדים התלמידים הפלסטינים, כולל ברצועה, המכילים תכנים המסיתים לטרור ולשנאת ישראל, ולמנגנון לתשלום משכורות למחבלים העצורים בישראל ולמשפחות המחבלים שנהרגו או נפצעו, אבל בגלל חולשתה היא משלימה עם חופש פעולה צבאי ישראלי בשטחה. היא גם רגילה לשתף פעולה בהקשרים מסוימים עם ישראל נגד חמאס. ברור שאין זה הפתרון האידיאלי, אך פתרונות כאלו לא תמיד נמצאים בהישג יד.
לעומת זאת, בקרב גורמים בימין בממשלה יש הקוראים לחידוש ההתנחלות בעזה וסיפוח הרצועה. בלהטם האידאולוגי, הם מתעלמים מהבעייתיות המדינית של החלופה הזאת. אימוצה עלול גם להוביל להיעדר סדר עדיפויות במאמצי ההתיישבות (ירושלים היא הגבעה החשובה ביותר בארץ ישראל, שהמיעוט הערבי בה גדל ואין בה רוב ציוני). חלופה זאת גם מחריפה את הסכסוך עם הפלסטינים ותיצור מתחים מיותרים עם אותן מדינות ערב שיש לנו יחסי שלום עימן או יחסי גומלין לא פורמליים. נוכחות צבאית ישראלית מתמדת על ידי הטלת שלטון צבאי או סיפוח איננה פותרת את הבעיות הביטחוניות הנובעות מאוכלוסייה עוינת מאוד. כמו כן, בעת הזאת, כאשר אין הסכמה לאומית לחלופה זאת, לא נבון להעמיס עוד נקודת מחלוקת על החברה הישראלית המסוכסכת והמפולגת.
ייתכן שישראל צריכה להתרגל לרעיון שבהיעדר כתובת שתסכים לקחת את עזה תחת חסותה, ישרור בה תוהו ובוהו. זה פחות נורא מאשר חושבים. מצב זה יאפשר לישראל להקים את אזורי החיץ לאורך גבול עזה ללא הפרעה. כל ישות השלטת בעזה תתנגד להם. מצב זה יחסוך את החיכוכים הבלתי נמנעים עם גורמים שולטים בעזה, שאינם מסוגלים למנוע מעשי טרור נגד ישראל, אבל מנסים למנוע צעדים ישראליים נחוצים לצמצומו. התוהו ובוהו גם עשוי לעודד הגירה.
ככל הנראה, ישראל נידונה לחיות עם שכנים גרועים זמן רב. אין דרך להבטיח אפס טרור. מה שאפשר לעשות הוא להימנע ממדיניות של הכלה ולכסח את הדשא כל הזמן כדי שלא יצמח איום גדול מדי מעבר לגבול. לעיתים יש לצאת למלחמה תוך הבנה שאין זו האחרונה. אם היהודים רוצים מדינה בארץ ישראל, הם צריכים להפנים שישראל תצטרך לחיות על חרבה עוד הרבה שנים.
>>> פרופ' אפרים ענבר הוא ראש התוכנית לאסטרטגיה, דיפלומטיה וביטחון במרכז האקדמי שלם חוקר בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS)
תגובות