הסיפור שאותו מספרת כרגע ממשלת ישראל, ושעל בסיסו יתקיימו ככל הנראה הבחירות הבאות, הוא סיפור "ונהפוך הוא". לפי הסיפור הזה, איראן בנתה סביבנו במשך שנים ארוכות טבעת אש שמטרתה לאפשר לה לפתח נשק גרעיני להשמדתנו, מבלי שאנחנו נוכל למנוע זאת מראש, בגלל טבעת האש. "למרבה המזל", חמאס תקף אותנו ראשון ומבלי לתאם עם שאר הכוחות ובנס, חיזבאללה לא הצטרף אליו. וכך, למרות המחירים הכבדים שספגנו, הצלחנו להפוך על האיראנים את התוכנית שלהם: לפרק את טבעת האש, לתקוף את ראש הנחש ולהשמיד את היכולת שלהם להשמיד אותנו.
בסיפור הזה, 7 באוקטובר הוא "אירוע הצלה", קריאת השכמה, ואפילו חסד, כי היום הזה על מוראותיו, הוא שאפשר את המהפך. חלק מהמספרים תולים זאת בהשגחה אלוהית, כלומר זהו הסיפור מנקודת מבט של "התוכנית הגדולה" וחלק ידברו על עוצמת המנהיגות. הסיפור הזה מכעיס ומקומם חלקים נרחבים בציבור הישראלי, ונדמה לי שהסיבות קשורות לסיפור אבל לא פחות מכך לזהות המספר.
כולנו מכירים משפחות שאיבדו ילד או חוו אסון גדול אחר, והצליחו להפוך את כאב האובדן למנוע לעשייה חשובה. ועדיין, נדמה לי שאיש מאיתנו לא היה מציע להם להסתכל על האובדן שלהם כ"נס", אירוע הצלה, סוג של מזל שאיפשר להם לגדול כל כך ולעשות עשיה חשובה שמביאה ברכה לעולם. בטח לא היינו מעיזים לומר דבר כזה לו נשאנו באחריות כלשהי לאסון. דמיינו הורה ששכח את ילדו ברכב ועשה עימו תהליך שיקום וצמיחה, שהפך את הילד הפגוע/נכה למטאור בתחום כלשהו. ייתכן שהורה כזה היה מספר לילד ש"טוב" שהוא נשכח כי רק בזכות זה התגלגלו הדברים כך שהוא הגיע להישגים המופלאים?
7 באוקטובר הוא מחדל, וכישלון צורב של מערכות הביטחון ושל ממשלת ישראל ומי שעמד בראשה לאורך כמעט כל השנים שבהן נבנתה טבעת האש האיראנית, ובהן הכין חמאס את תוכניותיו. הוא אסון מהגדולים בתולדות ישראל והעם היהודי, ואי אפשר למסגר אותו כאירוע הצלה גם אם קרו בעקבותיו דברים טובים. המיסגור שלו כ"אירוע הצלה", גם אם אין בכוונתו לעשות כן - מוריד במשקל אלפי הנרצחים, מעשי השרפה והאונס, ההתעללות, הסולידריות והגבורה של אותו היום. בעיקר, זה מוריד במשקל האחריות שנושאת הממשלה וגופי הביטחון שתחתיהם הדברים התרחשו. העובדה שבתעצומות נפש אדירות אותם גופים ואותה ממשלה, שנכשלו באופן צורב כל כך, הצליחו לקום ולפרק את טבעת האש ולנצח את המרים שבאויבנו - אכן ראויה לכל שבח והוקרה, אבל היא לא מוחקת, לא מקהה ולא ממזערת את הכישלון והאסון שלפניה.
בדיוק כמו שהשואה הביאה, במובנים רבים, להצבעה של האו"ם בעד הקמת מדינת ישראל ולעלייה המונית, ובכל זאת איש לא יתייחס לשואה כ"אירוע הצלה" של העם היהודי. וגם מבחינה תאולוגית, כאנשים מאמינים אנחנו מאמינים שיש מנהיג לעולם ודברים אינם מתרחשים באקראי, ובכל זאת, מי ש"מצדיק" את הסתר הפנים של השואה, בהקמת מדינת ישראל, מקבל שיש איזושהי הצדקה לרצח מיליון וחצי ילדים, ולמתן רשות לרוע המוחלט להשתולל. הוא מקבל שיש הצדקה לשופט כל הארץ לא לעשות משפט. בעיני ועבורי, השואה תישאר לעולם שבר עמוק באנושות ושאלה אמונית אדירה שאין עליה תשובה, אבל אני מעדיפה שאלה ללא תשובה מתשובה בעלת משמעות מוסרית ואמונית איומה כל כך.
אז נכון שאלמלא התעוררנו ב-7 באוקטובר, ייתכן וממדי האסון היו גדולים יותר. אבל הברכה שצמחה מהשבר לא מקטינה את השבר עצמו ולא מעניקה לו כל הצדקה, לא ברמה התאולוגית, לא ברמה הביטחונית ולא ברמה הפוליטית.
הפסיכולוגיה הנרטיבית לימדה אותנו שהאופן שבו אדם מספר את סיפור חייו משפיע על אושרו הרבה יותר מהאירועים עצמם. מגיע לעם ישראל לספר לעצמו את סיפור התקומה, את היכולת לקום מהכאב הנורא ולהכות באויבים. אבל הממשלה לא יכולה להיות זו שמספרת את הסיפור הזה, בטח לא כאשר היא מונעת הקמת ועדת חקירה ומתנער מאחריות. במצב כזה אי אפשר לא להרגיש שסיפור "ונהפוך הוא" הוא עוד דרך להתחמקות מאחריות ולהימנע מתיקונים מתחייבים.
ראש הממשלה זכאי לכל השבחים וההוקרה על המתקפה על איראן. כמו שהוא חייב בכל האחריות על 7 באוקטובר. אלו שני צדדים לאותו מטבע, ושני האירועים הללו צריכים להתקיים בזיכרון שלנו זה לצד זה. תמיד.
>>> תהילה פרידמן היא ראש מרכז ליבא, מבית יוזמה המאה, ולשעבר חברת כנסת מטעם מפלגת כחול לבן
תגובות