פופוליסטים-סמכותניים, כמו הקואליציה הנוכחית, מתיימרים להיות נציגיו האותנטיים היחידים של "העם". ממילא, אין הם יכולים להרשות לעצמם להפסיד בבחירות, שכן כישלון כזה מפריך את היומרה הזו והופך אותם לכלי ריק. ייצוג פרלמנטרי ממנו הם אמצעים להשגת המטרה הזו. את מירב תשומת הלב תפסו המהלכים הקיצוניים - הניסיונות לפגוע בייצוג הפוליטי של המיעוט הערבי במהלכי הדחה נגד חבר הכנסת עופר כסיף ונגד חבר הכנסת איימן עודה. בשני המקרים, לא היה בסיס חוקי להדחה, ולכן מדובר בהתנכלות גרידא. תוך כדי כך הצטרפה למסע הרדיפה גם ועדת האתיקה של הכנסת, בהחלטה נוספת נגד חבר הכנסת כסיף, שלא זכתה לתשומת לב מספקת.
ועדת האתיקה של הכנסת מצאה, בהחלטה מתאריך 9 יולי 2025, שחבר הכנסת כסיף מחד"ש הפר את כללי האתיקה של הכנסת בשורה ארוכה של התבטאויות. היא גזרה עליו הרחקה ממליאת הכנסת וועדותיה למשך חודשיים, ובנוסף - שבועיים שלילת שכר. זהו מהלך המשך להליכים קודמים של ועדת האתיקה שננקטו נגד כסיף.
הטעם העיקרי להחלטה הוא עמדתה של הוועדה, שנקבעה כבר במקרים קודמים, לפיה עצם הייחוס של פשעים נגד הדין הבין-לאומי (פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות) למדינה או לחיילי צה"ל מהווה הפרה של כללי האתיקה. יוצא שדברים המבוטאים בשיח הציבורי בישראל, גם על ידי המדינאים והמצביאים הבכירים ביותר (בוגי יעלון; אהוד ברק; אהוד אולמרט; יאיר גולן ואחרים), על ידי טובי המומחים למשפט בין-לאומי, ובשיח הציבורי בעולם, הם בבחינת הס מלהזכיר מבחינת חברי הכנסת. בכך מנתקת ועדת האתיקה את הכנסת מן המציאות וממקמת אותה בחללית שאיבדה את דרכה. חמור מזה, עבור מי שסבורים שפשעים כאלה התבצעו ומתבצעים (למשל, בהרעבה של העזתים וכל הכרוך בה, בהרג בלתי מעורבים בהיקף בלתי מידתי אגב פגיעה במטרות צבאיות, בהרס תשתיות אזרחיות ובתים) שלא מתוך צורך צבאי, ביחס אכזרי ובלתי אנושי כלפי עצירים ואסירים, בריכוז כפוי (למעשה, גירוש ממקומות הימצאם) של האוכלוסייה האזרחית בתנאים שיאלצו אותה לעזוב את הרצועה, מה שמכונה בציניות שקרית - "עיר הומניטרית" ו-"מימוש הזכות לעזוב מרצון") מתהווה מצוקה נפשית קשה: כיצד ניתן להביא להפסקת המעשים הללו במלחמה "שלא די לה", וכיצד ניתן להרחיק את עצמם ממעשים הנעשים לכאורה בשליחותם ועבורם, ולכן בתחום האחריות המוסרית שלהם. בנסיבות אלה, השתקת ביטויים של מחאה והתנגדות על ידי חברי כנסת, שיש להם אחריות מיוחדת על הנעשה בשם המדינה, היא כשלעצמה אכזרית ובלתי אנושית. כפיית השקר על מבקשי האמת היא נחלתם של משטרים טוטליטאריים. פעולה כזו בשם האתיקה של חברי הכנסת מחללת את המושג אתיקה, ומטילה צל כבד על כנסת ישראל.
השחיטה האכזרית בשבעה באוקטובר יצרה רגשי זעם ונקמה טבעיים ומובנים. במקום לרסן את הרגשות האלה, עודדה המנהיגות את הלך הנפש הזה בשיח על עמלק ובאמירות הנוראות, לפיהן אין בעזה חפים מפשע. אלה האמירות עליהן נשענה דרום אפריקה בתביעה שהגישה נגד ישראל לבית הדין הבין-לאומי לצדק. קשה להאמין שוועדת האתיקה מאמינה בעצמה שמה שמשמיע כסיף משולל כל בסיס במציאות. קשה גם להאמין שלא עלה בידה לנקוט אמצעים כלפי חברי כנסת המסיתים לגזענות ולפגיעה בחפים מפשע. בא לידי ביטוי כאן גם מאפיין נוסף של פוליטיקאים סמכותניים - היעדר ערך וחשיבות כלשהם לאמת, בייחוד לזו שאינה נוחה לצרכים האישיים והפוליטיים שלהם.
החלטת ועדת האתיקה אינה מעוגנת רק במישור העובדתי-תיאורי של המציאות. היא מבקשת להשפיע על שחזור המציאות. המסר של הוועדה הוא, לכן, הנחייה של הכנסת לגורמי האכיפה: יש לעצב תמונת עולם, לפיה פשעים כאלה לא בוצעו בשום צורה, גם אם המציאות היא הפוכה וכן בוצעו. לכן, הימנעו מלחקור, הימנעו מלאכוף, אם צריך - טייחו, ובלבד שדימוי המציאות יוותר ללא כתם. זהו מהלך אנטי-אתי בעליל, וגם מטופש. מה שיכול למנוע הליכים נגד ישראלים מחוץ לישראל הוא שכנוע גורמי האכיפה החיצוניים שישראל רוצה ומסוגלת לטפל בחשדות האלה בעצמה. ישראל הרשמית, לרבות ועדת האתיקה של הכנסת, עושה כל מה שלאל ידה כדי להכשיל שכנוע כזה, לאמיתו של דבר - כדי ליצור את הרושם ההפוך. כך היא מבטיחה שהליכים מחוץ לישראל יוכלו להתקיים.
הרוב היהודי מצפה ותובע שנפשם של האזרחים הערבים תהיה "נפש יהודי הומיה". משום שהדבר אינו אפשרי, השתתפותם של הערבים בפוליטיקה מאותגרת כל הזמן. בחסות המלחמה, הצליחה משטרת בן גביר לסלק מן המרחב הציבורי, כמעט לחלוטין, את קולו של הציבור הערבי, בדרך להשתקת כל התנגדות חוקית לשלטון. ההתנפלות-התנכלות של חבר הכנסת סעדה על הרופאים הערבים ממחישה לאן הידרדרה הכנסת. סערת הצעקות שליוותה את דברי עודה בכנסת מוכיחה שהרעיון (שביסוד חוק ההדחה) להפוך את הכנסת לגוף מעין שיפוטי הוא הזיה. הדמוקרטיה הישראלית (זו התקיימת בתחומי הקו הירוק בלבד) נעשית דמוקרטיה ליהודים בלבד. ליתר דיוק: ליהודים תומכי השלטון בלבד.
לקראת הבחירות - כך ניתן להניח - יוגברו המאמצים להרחקת הנציגים הערבים מן הבחירות לכנסת (שאינם כרוכים ברוב מיוחד) ולדיכוי ההצבעה הערבית. תוגבר גם הדה-לגיטימציה להשתתפות של ערבים בשלטון. למרבה הצער, חלקים לא מבוטלים מן האופוזיציה שותפים למהלכים האלה (מחצית מחברי ועדת האתיקה הם מהאופוזיציה, 11 חברי כנסת מהאופוזיציה תמכו בהדחת עודה, ראש האופוזיציה תמך עד לרגע האחרון בהדחת עודה), למרות שבכך הם מסכלים את סיכויי האופוזיציה להפוך לשלטון. אין ,כנראה, גבול לסכלות. מבחנים עליונים של הדמוקרטיה הם יחסה כלפי חופש הביטוי הפוליטי ביחס להתבטאויות מקוממות, ששם מצוי מבחנו האמיתי (כאשר לחופש הביטוי של חברי הכנסת יש חשיבות מיוחדת) וכלפי המיעוט הקבוע. במבחנים האלה נכשלת הכנסת (קואליציה ורוב האופוזיציה גם יחד) כישלון חרוץ. ללא עילה חוקית, התגייס פעמיים רוב משמעותי בכנסת (85 במקרה של כסיף ו-73 במקרה של עודה, כאשר דגל התורה אינה משתתפת בהצבעה כחלק ממאבקה למען חוק הפטור מגיוס) לטובת הדחה של חברי כנסת המייצגים את המיעוט.
המסקנה העגומה העולה מכך היא שלא ניתן לסמוך אפילו על רוב מיוחס של הכנסת (70 או אפילו 80) שיגן על זכויות היסוד שלנו, על הזכות לייצוג והשתתפות פוליטיים ועל שלטון החוק.
>>> מרדכי קרמניצר הוא פרופ' למשפטים, מומחה למשפט פלילי ומשפט ציבורי (חוקתי ומינהלי), פרופ' אמריטוס בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, לשעבר דיקן הפקולטה ונשיא מועצת העיתונות, עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה
תגובות