15 שנים חלפו מאז שג'רארד באטלר דיבב את המנהיג הוויקינגי סטויק הרחב בסרט האנימציה הפופולרי "הדרקון הראשון שלי", וכעת הוא חוזר לגלם את הדמות מחדש - והפעם לא רק בקולו - בגרסת הלייב-אקשן של הסרט שעולה בסוף השבוע לאקרנים. סרט האנימציה הראשון בסדרה מבית אולפני דרימווקס הכניס חצי מיליארד דולר, היה מועמד לאוסקר וגלובוס הזהב (בשניהם הפסיד ל"צעצוע של סיפור 3" של המתחרים), ואחריו יצאו שני סרטי המשך שהכניסו עוד כ-1.2 מיליארד דולר בקופות. לאור טרנד הרימייקים של דיסני של אגדות אנימציה שהפכו ללייב-אקשן, גם הדרקונים הופכים למציאות. או לפחות חלקית.
"הצהרתי בעבר כמה אני מתנגד נחרצות לטרנד הזה, כמי שהגיע מאנימציה, היות ואנחנו עובדים שנים על מנת שהסרטים הללו ייראו בצורה מסוימת וגאים ביצירות שלנו - אבל להעביר את הסיפורים למדיום שונה, ולחפש בכוח מה לשנות, מרגיש כמו פספוס חסר יצירתיות", מודה הבמאי והתסריטאי דין דבלואה בריאיון ל-mako, "ואז כשפנו אליי עם הרעיון לגרסת הלייב-אקשן הרגשתי צבוע, כי באינסטינקט עניתי שאם זה קורה, אני רוצה לביים, קודם כל כי אני מכיר היטב את הסיפור ויודע היכן כל השלדים קבורים, איפה טמון הלב של הסיפור. הרגשתי את חובתי להוביל את הפרויקט ולוודא שהוא יהיה ייחודי ויעביר בדרכו את הקסם והרגש של הגשמת חלום אפילו שעד כה היה לי ניסיון רק בבימוי סרטי אנימציה. בסופו של דבר סיימנו עם יצירה שבאה מאהבה, נטולת ציניות לחלוטין ולא סתם ניסיון לחלוב עוד כסף מהמותג. יצרנו סרט עם מלוא האכפתיות ותשומת הלב שיכולנו".
ג'רארד באטלר היה ליהוק מיידי?
"ג'רי הוא אישיות גדולה מהחיים, וממילא היה מדובר בבחירה ברורה כי הוא בנוי פיזית, עוצמתי, בעל נוכחות בלתי מעורערת ומנהיג מובהק. זה משהו שכבר התרגלנו לצפות ממנו בסרטים. אבל דווקא באותם רגעים מפתיעים בסרט, הוא מוציא מעצמו פגיעות ורגש משכנעים עבור הורים וילדים בקהל. הוא מצליח באופן בלתי צפוי להיות הדמות הזאת של אב שמחפש את החיבור לבנו, כי למרות שהוא כל הזמן רוצה את הטוב ביותר עבורו הוא לא מיד מבין לליבו באמת ולוקח לו זמן להבין כיצד הם יקשרו אחד לשני. ולמען האמת, טכנית ג'רארד לא היה בעסק מההתחלה. לוחות זמנים לא הסתדרו, אולי הרעיון לא מצא חן בעיניו וגם האולפנים שקלו לקחת שחקן אחר. איך שהתחלנו בהפקה המקדימה לקראת הצילומים, הבנתי כמה הוא חסר. שלחתי לו הודעה שאני מאוד מאוכזב לצאת לדרך בלעדיו ורק ביקשתי שייתן הזדמנות ויגיע לסט בבלפסט. ומהרגע שהוא נענה לבקשתי, היתר היסטוריה".
"כל מה שרציתי זה לשמח את אמא"
נדמה שבאטלר בן ה-55 לא חושש מאתגרים, אם לשפוט מהרזומה שלו המשופע בהימורים מקצועיים שהשתלמו לכדי קריירה פורה: אחרי ששיחק בסרט ג'יימס בונד "מחר לנצח" וב"טומב ריידר 2: סוד החיים" לצד אנג'לינה ג'ולי, באטלר זכה לפריצה הגדולה בסרט הפעולה האפי-היסטורי "300" שביים זאק סניידר - ומאז הספיק לככב בין השאר בסדרת הסרטים "המטרה: הבית הלבן" ובשני סרטי "מאורת הגנבים". חוץ מאותם להיטי אקשן, תפקיד הדיבוב בשלושת סרטי "הדרקון הראשון שלי" נחשב לאחד המזוהים ביותר עמו, בטח בקרב קהל צעיר שהתאהב בנער הוויקינגי היקאפ, בנו של סטויק וידידו הטוב ביותר של הדרקון משם הסרט.
"יש לי אהבה אדירה לתאגיד כולו, קל וחומר כיוון שהוא מאוד הצליח קופתית וביקורתית, ואפילו שעד כה שמעו אותי רק בקולי, נתתי את מירב האנרגיה שלי", מספר באטלר ל-mako, "עכשיו יכולתי להביא עוד אנרגיה באופן פיזי והרגשתי שיש לי בעלות על הדמות, כי ממש נכנסתי לנעליה, ולתלבושת, ולזקן הגדול שהדביקו לי. להסתובב על הסט ככה במשך יום שלם זה לא צחוק. לא עוד רק כמה שעות באולפן הקלטות, אני מול מיקרופון. פתאום יש לדמות חיים אמיתיים, אני חי ונושם אותה וזה מדהים לראות איך סטויק הפך למציאות".
אתה כבר רגיל לחזור ולגלם דמויות ששיחקת, רק שהפעם זאת אנימציה.
"הרבה מעבר לזה, כי הפעם באמת צללתי לעומק עם דמות שאני ממש משחק, זה לא היה דומה לאף תפקיד שהיה לי בחיים. מדמות מצוירת פתאום אתה חושף צדדים שונים של בן אדם, הניגודים והמקומות השקטים שלו, הכאב שהוא נושא, המסורות שעליהן הוא גדל ואני מרגיש שנתתי כל כך הרבה לדמות שקודם לכן לא הייתי מסוגל. העבודה הייתה בניואנסים, כדי להמחיש את המאבק הנפשי שהוא עובר, כי הממד האנושי הוא זה שקונה את לב הצופים. הסרט הוא חגיגה ויזואלית לעיניים והבמאי עשה עבודה מצוינת מהבחינה הזאת. אבל האינטימיות בין סטויק לבנו הם הקסם והיופי האמיתיים שהצלחנו לייצר פה ולהוסיף מרכיב נוסף ללייב-אקשן".
היו מרכיבים שלקחת מהדמות המצוירת?
"עיקר הזהות של הדמות בעיניי היא סביב מערכת היחסים עם בנו, היקאפ הוא הגיבור המרכזי של הסרט. בהכשרה האקדמאית שלי אני עורך דין, משם עשיתי את ההקבלה לדינמיקה בין הוויקינגים. הרי אני לא עוסק בעריכת דין, ובחברת עורכי דין אני ממש לא חלק מהם. לא הייתי טוב במקצוע, מה לעשות, הייתי אומלל. הרגשתי שיש בי משהו אחר מיוחד שהוליך אותי למשחק, אבל ברקע היה את הלחץ מהמשפחה שרצו בן עורך דין. כל מה שרציתי זה לשמח את אמא שלי, כי אבי לא היה בתמונה כשגדלתי. ואני זוכר שכשניסיתי לעבוד בתחום פוטרתי, דבר שלא נשמע כמותו בסקוטלנד. הייתי בטוח שאמא שלי תהרוג אותי. אבל היא כתבה לי מכתב שלעולם לא אשכח".
אמו של באטלר, מרגרט קול, נפטרה בפברואר האחרון בגיל 81. הוא לפתע עוצר את הריאיון ומנגב את הדמעות. "היא כתבה לי: 'כל עוד אתה עושה משהו שאתה מאמין בו, אני גאה בך!'. זוהי המשמעות של הסרט עבורי, הקו הדק בין כוח לשבריריות לגבריות, להרפות מכל אלה ופשוט לתת לייחודיות לפרוץ החוצה. זהו סיפור על עלייתו של מנהיג בלתי צפוי והיכולת לשחרר מהמוסכמות ולגלות חמלה לסובבים אותך".
בסוף הסרט גם יש הקדשה לזכרה.
"נכון, אני אסיר תודה לבמאי ועל כך שבסופו של דבר עשיתי את הסרט ולו רק כי צילמנו בבלפסט. יכולתי מידי סוף שבוע לנסוע ולבקר את אמא שלי, שכבר הייתה מאוד חולה במהלך הצילומים. וכשחזרתי הביתה כל פעם, סטויק נשאר איתי עד שבסיום שלב הצילומים הייתי זקוק לחופשה כדי לנער מעליי את הכל. אחרי שהסתיימה סופית ההפקה, היא הלכה לעולמה. עכשיו כשאני מביט בדמות בסרט, אני רואה אותה. התנועות מזכירות לי אותה. כמובן שאני בתלבושת מאוד מסורבלת שסבלתי איתה ביום-יום, והייתי מאוד כבד ועייף מלשאת את כל המשקל של השכבות שלבשתי. אבל הפעם כשאני צופה בעצמי על המסך, אני לא מבקר את עצמי. אני צופה ועולים בי זיכרונות מאמא שלי".
"לצד האסונות מגיעים שינויים גדולים"
מעבר לקריירת המשחק, באטלר גם מוכר כתומך ישראל שביקר בארץ מספר פעמים - ובעתיד יגיע לאקרנים גם הסרט "בידו של דנטה", דרמת פשע שבה הוא מככב לצד גל גדות. לא אחת הצהיר השחקן על אהבתו לישראל וגם כשאני מציג את עצמי בפניו, הוא מחייך. "יש לי המון אהבה לישראל", הוא מספר, "יש לי כמה חברים ישראלים, אורי פפר למשל שעבדנו יחד. אני נהנה כל פעם שאני בא לבקר אצלכם ומקווה להגיע בקרוב, רק בתקווה שיהיו ימים שקטים יותר. ישראל ללא ספק קרובה לליבי".
בכלל, העולם כיום לא יציב, מעבר למלחמה אצלנו.
"למזלי אני אופטימי באופן כללי. וזה לא שלפעמים אני לא מריץ בראש תרחישי אימה בכל הנוגע לדברים אישיים שקשורים בסט האמונות שאני מחזיק בו. אבל בגדול אני כן נוטה לאופטימיות, גם כשהיו לנו פה בלוס אנג'לס את שריפות הענק, איבדתי את ביתי שנשרף כליל בגל השריפות ב-2018, או בתקופת הקורונה. אני גם הייתי בניו יורק בזמן שאירע אסון התאומים ואחר כך בסופת ההוריקן סנדי. והייתי בלונדון בזמן מתקפת הטרור ברכבת התחתית. והייתי בתאונת דרכים עם האופנוע שבה כמעט איבדתי את חיי. אני רוצה להאמין שלצד האסונות הללו גם מגיעים שינויים גדולים, ולכן אני מקווה שבסופו של דבר זה מוביל למקום יותר חיובי בעתיד. אנחנו לומדים גם כמה אנחנו ברי מזל לשרוד דברים כאלו וצריך לבוא בגישה חיובית שתמיד יכול להיות רע יותר ולראות את התמונה הרחבה".
או לצפות בינתיים בסרטים כאסקפיזם.
"בדיוק, קולנוע הוא מפלט להרפתקאות, להיסחף אחר מסעות של גיבורי העלילה שעומדים בפני אתגר, שעליהם להקריב משהו למען מטרה נעלה יותר. אני זוכר שצפיתי לראשונה בתור נער ב'הרפתקה בפוסידון' עם ג'ין הקמן ונשביתי בסיפור כאילו אני חלק מהסרט. דיברתי למסך ואמרתי לו 'תעשה ככה', 'תקשיב להוא'. אנחנו צופים בעלילות הללו, שלמעשה מגדירות מי אנחנו וכך מבינים מהי המטרה שלנו בעולם, בתקווה שזה להפוך לאנשים טובים יותר. כמו חלומות שמעניקים לנו תובנות. או עבורי, התובנה שאני רוצה להיות שחקן. להיות ממש כמו אותם גיבורים שראיתי על המסך, אמיץ ואצילי ואולי לתת השראה למישהו שצופה בי. וככל שהחיים עוברים אני מבין שאני חי גם את חיי הפרטיים אבל גם את חייהן של הדמויות שאני מגלם ומביא את סיפוריהן, נופל וקם ולומד מהן דברים".
תגובות