ביום ראשון האחרון שוחררה משבי חמאס אביבה (אדריאן) סיגל, בת 62 שנחטפה מביתה בכפר עזה יחד עם בעלה קית'. הזוג עלה מארצות הברית והגיע ליישוב לפני כ-40 שנה. השניים נחטפו במכוניתם הפרטית לשטח הרצועה, וכעת קית' עדיין בעזה.
בתם של הזוג, שיר, דיברה הבוקר (ו') עם מעיין אדם וחיים אתגר, סיפרה על תעצומות הנפש של אמה, קראה לא לעצור עד להשבת כל החטופים ושיתפה בתחושות המורכבות כשאמא בבית ואבא עדיין ברצועת עזה. "הדמעות רוצות לצאת החוצה. מאושרים שאמא חזרה, שבורי לב שאבא עוד שם", אמרה.
"המחשבה שהוא עובר מה שאמא מתארת בלתי נסבלת. אנחנו לא מצליחים להבין איך כל כך הרבה שוחררו ולמה לא משחררים עוד. זה אפשרי ולמשא ומתן יש כוח להחזיר את האנשים האלה. מבחינתי, כל רגע שזה לא קורה זה כאילו שאנחנו יורים לעצמנו ברגליים. אני מאוכזבת שמדינת ישראל רואה את הלחימה כמשהו חשוב יותר מהחזרת החטופים. מקבלי ההחלטות בראש המשא ומתן צריכים לנשום עמוק, להוריד מאגו, ולהבין שהיה ויהיה זמן להשמיד את חמאס אבל לא על גבם של אנשים רבים שנמצאים שם. אפשר לחכות עם הרצון לנקום לרגע שכל האנשים שלנו יחזרו. כרגע אני לא מרגישה שהחיים של אבא שלי שווים יותר מאשר לחסל את החמאס. אבא חי בכפר עזה יותר מ-40 שנה, הוא עבר מספיק וזה לא הגיוני שעל גבי האנשים שנמצאים שם ממשיכים לנהל את המלחמה הזו".
אבא ואמא היו ביחד שם?
"אני לא יכולה לתת פרטים כאלה מטעמי ביטחון מידע, אבל יכולה לספר שאמא עברה זוועות. ניסיתי לספר לעצמי סיפורים יחסית בסדר כדי לשמור על שפיות, אבל הסיפורים שסיפרתי לעצמי קטנים לעומת מה שעברה".
את רוצה לשתף?
"אני מתלבטת מה לספר כי אני לא רוצה לזעזע את המשפחות שיקיריהם עדיין שם. אני רוצה לעזור להם לעבור את התקופה הזו ולגרום להם להאמין שהאנשים שלהם בידיים יחסית בטוחות למרות שאני יודעת שלא. אני יודעת כמה זה קשה לשמוע על הזוועות כי ישר מדמיינים שזה מה שהמשפחה עוברת. צריכים לשמור על אופטימיות בכל השואה הזו שאנו עוברים. כשכולם יחזרו, אמא תשתף כל מי שרק ירצה לשמוע, כולם צריכים לדעת מה הם עברו. היא עברה זוועות ומקבילה את זה לשואה. היא תילחם בכל כוחה שכולם יחזרו בגלל שהיא יודעת מה הם עוברים. זה הדבר הראשון שאמרה כשהיא חזרה. לא יאמן כמה שהיא חזקה, גיבורה וחושבת רק על מי שעוד שם, לא דואגת לעצמה לרגע. היא עושה כל מה שאפשר כדי להילחם על מי שאפשר".
הרגשת במשהו שונה באמא שחזרה מהשבי?
"בעיקר התחושה שצריך לנצל כל רגע. היא כל הזמן אומרת שאי אפשר לדעת מה יקרה, שצריך לנצל כל רגע כל עוד אנחנו בחיים וליהנות כמה שאפשר. כרגע אי אפשר כי אבא עוד שם, אבל כשהוא יחזור נעשה הכל כדי שיהיה להם את החיים הכי טובים. היא כל כך מתגעגעת ומחכה לאבא שלי שיחזור".
איך את בכל המשבר הזה?
"כולם לא מבינים איך אני מחזיקה מעמד, אבל הידיעה שיש שם אנשים חיים מחזיקה אותי. איבדתי בשבעה באוקטובר חברים רבים, אנשים שהם עמוק בלב שלי. עכשיו אני שמה עצמי בצד ויודעת שיש אנשים בחיים שם שחייבים להחזיר. אמא סיפרה שיש שם אנשים בין חיים למוות, יש מצב שכרגע אבא שלי לא במצב טוב, ויש אנשים שכל שנייה שעוברת עלולים למות. עד שאחרון החטופים לא חוזר אני לא נחה ולא מעניין אותי מה עובר עליי".
שיר ביקשה לסיים את דבריה בפנייה ובקשה לכל אחד ואחת במדינה: "כל אחד שקם בבוקר במדינה צריך לחשוב על החטופים והחטופות שנמצאים שם בגיהינום. לציבור יש המון כוח ואני מרגישה את הקונצנזוס בנוגע להחזרה של החטופים, ואבקש מכולם להמשיך לתמוך, להיות איתנו ולא לתת לממשלה לחשוב שיש משהו אחר להתעסק בו מעבר להחזרת החטופים. אנחנו חייבים שכל העם ירגיש שזה ההורים שלו, זה יכול היה לקרות לכל אחד ואנחנו בסיטואציה הזו במקרה. תהיו איתנו ואל תעזבו אותנו לרגע. אני אופטימית, החזירו כבר מעל מאה אנשים ואפשר להחזיר נוספים. צריך לעשות את זה כמה שיותר מהר".