ליפול לפרקט: הקליניקה שהעבירה הפועל ירושלים למכבי תל אביב

בסיום המשחק, לאחר שרוקאס יוקובאיטיס החטיא את ניסיון הזריקה השלישי והאחרון של מכבי ת״א בהתקפה האחרונה של ההארכה, כשאלפי גרונות ירושלמים נשמו לרווחה ואלפי גרונות תל אביבים בלעו רוק בכאב, קאדין קרינגטון קרס אל הפרקט, בשילוב של תשישות, הכרת תודה שזה נגמר, ותדהמה. והתדהמה הייתה קולקטיבית. נדמה שקרינגטון ייצג בצורה מדויקת את התחושה של כל מי שצפה במשחק: מה זה היה? מה ראינו עכשיו? איך זה יכול להיות? ולאן אפשר לקרוס עכשיו, כשהאופוריה על הקרב הגדול שחזינו בו, מתערבבת בבחילה מרמת הכדורסל שהוצגה בו? ״או וואו, או וואו, או וואו״, היו המילים האחרונות לפני מותו, שאמר סטיב ג׳ובס, כך על פי עדותה של אחותו. ובסיום המשחק אתמול נדמה שכולנו ראינו את מה שסטיב ג׳ובס ראה באותם רגעים. 

קלארק קנט קצר
לפני המספרים, הסטטיסטיקות ההזויות, הנתונים שלא אמורים להתכנס לניצחון ירושלמי ועדיין התכנסו כי יש ״שקרים, שקרים גסים וסטטיסטיקה״, צריך לומר את האמת הקשה: קבלת החלטות וניהול הרוטציה של עודד קטש עלתה למכבי ת״א במשחק אתמול. כיום כמעט ואי אפשר לסגור את סיפור המשחק במחצית הראשונה, אבל המחצית הייתה צריכה להסתיים ביתרון צהוב דו ספרתי משמעותי, במקום חמש נקודות היתרון בו הובילה מכבי בסופו, פוזשן וחצי מירושלים. ירושלים קלעה 9 נקודות ברבע הראשון, שנראה כמו הרבע החמישי של משחק מספר אחד. תוך דקות ספורות, אחרי 6 החטאות לשלוש, ירושלים איבדה את הביטחון בקליעה ולא מצאה אותו עד לסוף המשחק. מלבד ג׳ארד הארפר כמובן. ולעיתים לא צריך יותר מהארפר. אבל נניח שאי סגירת הסיפור במחצית הראשונה הם מסוג הדברים שקורים ללא קשר למי עומד על הקווים. המחצית השנייה? או, על זה צריך לדבר יותר.

ניהול הדקות האחרונות היה הזוי יותר מ-28 ריבאונד ההתקפה הירושלמי. הזוי יותר מהעובדה שירושלים ניצחה למרות שקלעה ב17% לשלוש, 6 מ-35. הזוי יותר שהיא השאירה 14 נקודות מתנה על קו העונשין. אבל ארבע דקות לסיום המשחק, כשהיתרון עובר מצד לצד, קטש שיחק עם  רפי מנקו וג׳ימי קלארק לצידם של יוקובאייטיס, וויליאמס ורנדולף. אנחנו באמת אוהבים את רפי מנקו, כאדם, כשחקן, אבל לא היה אתמול מקום על המגרש לידיו החלודות. וג׳ימי קלארק אולי יעשה דברים גדולים, ואולי לא. אבל עם איך שהוא נראה אתמול, כשג׳ון דיברתולמיאו, עם טונות של ווינריות ונסיון מהודקים לגופו, מתייבש על הספסל, הפעמונים מצלצלים חזק וברור. והגנת הפוזשן האחרון של הזמן החוקי היה מופת של שאננות. וקלאודיו קולדבלה, המנהל המקצועי החדש, צופה בקטש מהצד, ותוהה. 

יותר מכל, נדמה שההתעקשות על קלארק הייתה בגדר מדע בדיוני. מהדקות הראשונות שלו על הפרקט היה ברור לכל שהוא לא באירוע. שזה גדול עליו, כרגע לפחות. שהלחץ הירושלמי על הובלת הכדור שלו גורם לו לאבד את הכדור או לפרק את ההתקפה התל אביבית. אם במחצית הראשונה זה עוד מתקבל על הדעת כחלק מניהול הרוטציה, במחצית השנייה, ספציפית ברבע הרביעי וספציפית יותר בהארכה, קלארק היה צריך להחליף רשמים עם עמי ביטון על הספסל, ולא לחרב, אין מילה אחרת, את ההתקפה הצהובה. למזלה של מכבי יוקובאייטיס היה שם לאסוף את השברים עבור קטש. עד 1.8 שניות לסיום, אז הגיע רגע מכונן בקריירת האימון של יונתן אלון. 

רגע לפני שהיה נדמה שהניצחון הירושלמי היחידי בסדרה יהיה של הקהל האדום שזרק יותר קונפטי, בהוצאת הכדור האחרונה של ירושלים בזמן החוקי, כשכולם חשבו שאלון ינסה ללכת על שלשה של הארפר כדי לנצח את המשחק, קטש הפקיר את הצבע ללא גבוה שעומד מתחת לטבעת וימנע האלי הופ. בתרגיל הטעייה מבריק, אלון בחר אחרת, וסידר לכולם עוד 5 דקות של קרב בוץ יפיפיה. אבל צריך 2 לטנגו. כשיש מישהו שלוקח, צריך שמישהו ייתן. אז בסל המופתי ובמסירה המדוייקת על המילימטר שנתן רועי הובר לג׳סטין סמית׳ - נחשו מי לא הפעיל לחץ על המוסר ומוציא הכדור? נחשו מי גלש לעברי פי פחת,  בניסיון להפריע למי שהיה אמור לקבל את הכדור לקבל אותו? נכון - קלארק. לא קלארק קנט. לא לא. אלא ג׳ימי קלארק ששיחק אתמול כמו סופרמן, רק בלי הגלימה, בלי היכולת לעוף ובלי להציל את העולם. קנט קצר. ועל כן להובר היה קו ראייה ישיר, הצבע של מכבי נותר ללא הגנה אווירית, והכדור שוגר אל עבר סמית׳ ומשם לתחתית הרשת. גם מכבי קיבלה קו ראייה ישיר, אבל כזה מהסוג המפחיד והמערער, אל משחק מספר 3, במידה ויתקיים.

 

לכל השדים
רוקאס יוקבאייטיס וג׳ראד הארפר נתנו הצגת MMA של שני גיבורים. יוקובאייטיס כבר ניצח למכבי את המשחק והביא לה את האליפות, אבל כאמור יונתן אלון, הובר וסמית׳ לקחו לו את זה עם 1.8 שניות לסוף. הארפר קלע שלשות אדירות בסוף המשחק וההארכה, ונראה תמיד כמו האיש האחרון שעומד, גם כשהוא נופל. ובין כל הגבורה הזו, התחבאה גם אנושיות. היבריס. שד קטן על הכתף של תמיר בלאט, שד פזיז שהזיז לג׳יילן הורד את היד. הנה סדר האירועים: יוקובאייטיס חוטף כדור ענק ומעלה את מכבי ל-62:64 עם 39 שניות לסוף, ירושלים מוציאה כדור והורד עושה מייד עבירה מהירה מדיי, אנושית מדיי, על הארפר. זה משאיר לירושלים המון זמן. אבל גם הארפר מראה שהוא אנושי, אנושי מדיי אפילו, ומחטיא פעמיים מהעונשין. חוזר שנית - הארפר, הגוש המוצק שעשוי מתשעים אחוז רצון ועשרה אחוז קור רוח, הווינר, מחטיא פעמיים. מכבי יוצאת להתקפה ואז שד קטן, זה שדוחף אנשים לעשות מעשים פזיזים, יוצא ומתיישב על הכתף של תמיר בלאט. 

בלאט מוצא את עצמו פנוי באמצע קשת השלוש. זה מקום שהוא מרגיש בו בבית. אם הוא קולע, הוא יהיה גיבור כמו יוקובאייטיס. חתום על אליפות. וזו הבלטה שלו, או הבלאטה בעצם. אבל ליד כל שד מדיח, יש שד שמאזן, שמשמיע קול הגיון, שהיה אומר בוא נריץ עוד קצת את השעון, נגיע לזריקה קרובה יותר. אבל שד כזה לא הופיע. בלאט זורק, בלאט מחטיא, והארפר הולך לקו והפעם משווה. ואז יוקובאייטיס קולע שוב. סל ניצחון, ברור לכולם. חוץ מליונתן אלון. יוקובאיטיס התעקש לסחוב את העגלה הצהובה לאליפות. אבל בעגלה הירושלמית היה לא פחות כוח רצון, עקשנות, התמדה ורוח קרב. כמעט בכל התקפה היא נתנה לעצמה הזדמנות שנייה, לעיתים שלישית, לעיתים רביעית. ירושלים חצבה בסלע והשיגה הארכה, ואז השלשות של הארפר נכנסו, זוסמן נחנק על העונשין וניצל, לת״א היו 3 הזדמנויות להשוות בפוזשן אחרון מוטרף ומטורף, ואף עבירה ירושלמית לא הגיעה, בניגוד לכל הגיון או שכל ישר. ואז קרינגטון קרס אל הפרקט. וכולנו יחד איתו. או וואו. 

קליניקה להגנה
זה היה משחק שלאחריו סטטיסטיקאים צריכים לעשות הסבת מקצוע. אין כל קשר בין מה שמופיע בדף שנהנים לנתח אותו לבין זהות המנצחת. אבל יותר מכל, המשחק היה שיר הלל להגנות אגרסיביות, לוחצות, חכמות ומנטרלות. של שתי הקבוצות. גופות התנגשו בגופות, עזרות מכל עבר, לחץ על הכדור, קרב אדירים על כל כדור חוזר, שירושלים ניצחה בו בענק. פשוט קליניקה להגנה. אלון וקטש התחרו מי ינטרל יותר יכולות של היריבה. אלון ניסה לקחת ליוקובאייטיס את הזריקה מחצי מרחק, לבלאט נתן את הצבע, קטש נתן את הצבע להארפר בתקווה לנטרל את הקליעה שלו וההפעלה של האחרים. נדמה שנרשם תיקו בקרב הנטרולים, ואז הגיעו היכולות והאופי של השחקנים המובילים שלהם. יוקובאייטיס והארפר. גם סמית׳ נתן משחק מופתי, הגנתית וריבאונדית (7 בהתקפה, רבע מסך הריבאונדים בהתקפה של ירושלים). אי אפשר לקחת לגמרי ליוקובאייטיס את הזריקה מחצי מרחק. הוא עשה כל מה שיכול היה ומעבר לזה. ואי אפשר לנטרל את הארפר מכל היכולות, כל הזמן. הוא עשה כל מה שאפשר ומעבר לזה. מדי פעם כל קבוצה מצאה חרך. כאן שלשה של סורקין, כאן חדירה של קרינגטון. בהתקפה יונתן אלון הוציא מהבוידם תרגיל משנות השמונים - סקרין דה סקרינר - (חסום את החוסם) בו גארד חוסם לגבוה על קו הבסיס ויוצא על חסימה של הגבוה השני באזור העונשין. זה עבד לא רע, אבל הכדור נשאר תקוע בשנות השמונים ומיאן להיכנס.  

אבל ההגנה המשיכה להיות הסיפור. הטיפול של ירושלים בפיק אנד התל אביבי היה מופתי. הלחץ על הכדור היה נון סטופ, ג׳ימי קלארק עדיין מרגיש את נשימות הפה של השומרים הירושלמים. ירושלים הייתה כל כך מרוכזת במניעת החדירה של יוקובאייטיס, השלשות של בלאט וההתגלגלויות של סורקין והורד, שהם איפשרו לבלאט שני ליי אפים לתוך הצבע, פעולה שלא עשה מאז ימיו באקדמיה של איגוד הכדורסל. אבל ירושלים הייתה מוכנה לשלם את המחיר הזה. גם מכבי איפשרה לירושלים את הצבע והעדיפה חדירות של הארפר וקרינגטון על הפגזות מבחוץ, שירושלים כל כך תלויה בהן. התוכנית הזו עבדה עד לזנב ההגנה, כשהריבאונד יושב לבטח בידיים הגנתיות. ירושלים נשארה בחיים בזכות עוד ניסיון ועוד ניסיון להבקיע. מכבי איבדה את זנב ההגנה ואת הראש במשחק. 

משחק 3?
במידה ומשחק מספר שלוש יתקיים, ומתי זה יהיה אלוהים יודע, האם הפייבוריטיות התהפכה? האם מכבי איבדה ביטחון בסל ההוא של סמית׳? ובכלל, האם הזרים יהיו כאן לשחק? האם זה בכלל יעניין מישהו? האם תואר האליפות הראשון יחולק בפעם הראשונה בין שתי קבוצות ראויות?