לפעמים המציאות עולה על כל דמיון, ואם מישהו היה מספר לנו כמה לפעמים אנחנו דומים למי שמוגדרים אויבנו המושבעים – לא היינו מאמינים בחיים. אבל אז נותנים מבט אחד בציירת האיראנית המתכנה "רויה אברהים", והיא נראית כמו ישראלית צברית אסלית.
עם עיני שקד חומות ועמוקות, עור שחום-זית, שיער כהה מלא ברק, חיוך רחב והומור יהודי חד באנגלית רהוטה, רויה נראית ונשמעת כאילו גדלה בתל אביב או ירושלים. אבל למעשה היא לא ישראלית בכלל, אלא איראית בת 29, יהודייה שחיה בבירה טהרן. הדבר לא מפריע לה להתמחות דווקא באמנות הגוף הגברי, כאשר היא מציירת גברים במגוון צורות, לרוב באמצעות שמן על נייר, לעיתים בעירום.
רויה מנהלת גם עמוד יוטיוב שבו היא מתעדת את היצירה שלה, והיא בעלים של מועדון ציור סודי מקומי בטהרן שבו היא מלמדת, לאחר שהשלימה את לימודי העיצוב הגרפי באוניברסיטה. "שום דבר פה לא חוקי אבל כולם עושים הכל - זו המנטרה של המדינה הזאת", חושפת אברהים בשיחה עם mako את מה שכבר ידענו, אבל קשה לתאר.
צאצאית לשושלת יהודייה-איראנית, רויה נולדה בטהאן ועברה בגיל 3 לגרמניה עם אביה, שם בילתה את שנות ילדותה עד גיל 7. לאחר מכן המשפחה חברה לאיראן, ללא אביה - מצב שגרם לטראומה ותרם רבות למניע שלה לצייר גברים. מאז שאברהים זוכרת את עצמה היא אובססיבית לציור, וכאשר בחרה ללכת ללמוד עיצוב גרפי באוניברסיטה היא נחשפה למלאכה וניצתה בה האהבה למקצוע. מאז, היא לא חדלה לצייר מעולם.
עבור רויה, האהבה שהיא גילתה לציור משולה ללידה מחדש. את דרכה היא החלה כתלמידה בשיעורי ציור מחתרתיים, שם החלה לצייר במועדונים סודיים מודלים בעירום. כשהיא מספרת על החוויה ההיא, היא מוסיפה שאם נרצה למצות את איראן במשפט אחד הוא יהיה "אסור לעשות, אבל עושים בכל זאת". היא מקבילה את הנושא לשימוש במריחואנה ואומרת שכמו שבישראל כולם מעשנים גראס, למרות שזה לא באמת חוקי לגמרי, ככה גם באיראן – עושים למרות שאסור.
את השיעורים בציור החלה רויה כתלמידה בתשלום, ולאחר מכן המשיכה לעבוד במועדון ציור כמדריכה בשכר עד שפתחב עסק משלה ללימוד ציור. על עצמה רויה כותבת כי המודעות שלה למוות של עצמה דחפה אותה לצייר, שכן זו דרכה למצוא יופי בין כל הכאוס.
"עם כל משיחת מכחול אני מרגישה כאילו אני נופחת חיים במשהו גדול יותר ממני", היא כותבת על עצמה. "באותו הרגע, משיחת המכחול הזו היא הדבר החשוב ביותר בעולם ובו זמנית גם הכי לא חשוב, והם מתקיימים יחד בו זמנית. זה משקף את החוויה האנושית, כי כל אחד מאיתנו הוא אדם ייחודי בפני עצמו, אבל גם חלק ממיליארדי אנשים אחרים. זה נשמע אולי סותר, אבל הם בעצם אחד. חיים ומוות. אחד לא יכול להתקיים ללא השני. אין חיים ללא מוות".
מניין העברית שלך?
"סבתי היהודייה מצד אמי זכרונה לברכה ידעה את השפה. אני לא ברמת שיחה עדיין, רק כמה מילים, אבל כשהיא נפטרה מקורונה לפני כמה שנים חוויתי משבר זהות והחלטתי שאני צוללת עמוק יותר לתוך זה. עד לאותו הרגע הייתי רק יהודייה במורשת. אלמלא סבתי היהודייה אני לא חושבת שהייתי עורכת בת מצווה".
סבתה של רויה ז"ל הייתה היחידה במשפחה שידעה את השפה העברית במלואה, כך שעבורה מותה היה כמו מות המסורת. היא מספרת שהמוות שלה גרם לה להבין שיש דברים במסורת שהיא רוצה לשמור בחייה, וההורים שלה אתאיסטים, כך שאם היא לא הייתה מרימה את הכפפה – יהדותם הייתה נעלמת.
"היהדות שלי היא כמו של יהודים אמריקאיים, שמקיימים את היהדות בצורה קלילה, ובאיראן זה או שאתה דתי או שאתה לא. אין באמצע. אם אתה לא יהודי ולא מוסלמי ולא כלום – אתה אתאיסט", היא מנסה להסביר. "אם אתה לא מקיים אורח חיים דתי כלשהו, אנשים מזהים אותך ככזה. אחרי שנחשפתי ליהודים אמריקאים בקפריסין הבנתי שאני יכולה לקיים את הפרשנות שלי ליהדות".
פרופיל האינסטגרם של האמנית הצעירה והחייכנית רווי בדיוקנאות מרהיבים של גברים וגם נשים מכל הסוגים, חלקם בעירום חלקי וחלקם בעירום מלא. כך או כך, הוא לא נראה כמו עמוד אינסטגרם שמנוהל על ידי אישה שחיה באיראן, ודווקא באופן מפתיע, רבים מושאי הדיוקנאות המופיעים בו מציגים גברים הומואים ישראלים, חלקם מוכרים היטב לגולש הגאה הממוצע.
אנחנו חייבים לשאול - למה דווקא גייז מישראל?
"זו אשמתם שהם כאלה סקסיים!", היא אומרת ופורצת בצחוק מתגלגל. "אם הם לא היו כל כך סקסיים לא הייתי מציירת אותם. הציור אצלי הוא מדיום של התמודדות נפשית. כשפתחתי את זה מול המטפל שלי חפרנו והגענו עד לנטישה שלי מאבא שלי בגיל צעיר. הוא נפטר בגרמניה כשהייתי בת 8 ופעם אחרונה שראיתי אותו הייתה בגיל 6 - כל אלו גרמו לי לרצות להעניק חיי נצח לתמונות מסוימות, ודרייב חזק לצייר גברים".
בחודשים האחרונים את מציירת יותר ויותר גברים ישראלים.
"מאז 7 באוקטובר אני מרגישה נואשת ובחרדה עצומה מהמצב. חלמתי על החברים הישראלים שלי שהכרתי בחו"ל והייתי מתעוררת ומציירת אותם. בשלב מסוים לא נותרו לי עוד חברים לצייר, אז התחלתי לחפש תמונות באינסטגרם שסומן כי צולמו במיקום תל אביב, ומי שמשך אותי - ציירתי".
איך יצא שמרביתם הומואים?
"בהתחלה זה קרה במקרה, ואני חושבת שהאלגוריתם הבין מה אני אוהבת והציע לי עוד תמונות בסגנון. לא חיפשתי גברים הומואים בכוונה, אבל האלגוריתם מכיר אותי. ככל שמצאתי יותר גברים יפים כך ניסיתי להעניק להם אימורטליות עם ציור של תמונות שלהם שישאר לנצח".
כשאנחנו שואלים את רויה איך היא מרגישה בנושא הפוליטי והאם היא מפחדת מהמשטר, השיחה מקבלת תפנית קודרת. היא לוקחת נשימה עמוקה ועוצרת רגע, לפני שאומרת חרישית שהיא כן מפחדת ומתחילה לגמגם. "אני פוחדת מכל כך הרבה דברים", היא מוסיפה ברצינות תהומית ומספרת כיצד הציגה במהלך הלימודים בתערוכות ברחבי אירופה וחוותה אנטישמיות. "אני יותר מפחדת מהאנטישמיות בארה"ב ואירופה, כי לפחות כאן אני לא מרגישה בזה. לאנשים כאן יש חוש מוסר יחסית חזק".
האם לדעתך יכול להיות שלום בין ישראל לאיראן?
"זה לא רעיון מטורף מדי, הרי זה היה לפני שנת 1979. אם מתבססים על זה - זה לא לגמרי בלתי אפשרי, אני רק מקווה שאזכה לראות את זה קורה בימי חיי".
יש סצנה גאה באיראן?
"בהחלט קיימת ובועטת באנדרגראונד, אחרת גייז כאן לא היו נפגשים בחיים. אני חלק מעולם האמנות, שהוא בועה קטנה יחסית שיש בה הרבה גייז. אני יכולה להגיד שציורי העירום של האקס שלי מאוד פופולריים בקרב הגייז".
אחד האמנים הישראלים הגאים שציירה רויה, נמרוד אביגאל, כלל לא היה מודע לכך שהאמנית איראנית אך כשגילה חש מוחמא. אביגאל, עורך דין, צייר וצלם שנולד בחיפה וכיום גר בתל אביב, ראה ציורים של האמנית בסטורי באינסטגרם של חבריו, שהתבססו על צילומים של גברים ישראליים שצילם. כאשר יצר איתה קשר, ציירה רויה גם אותו. "זה היה נחמד, מרגש, מחמיא ובעיקר תזכורת שאומנות חוצה גבולות", הוא אמר לנו. "זו לא רק דרך לתאר את המציאות, אלא גם לשנות אותה".