המערב התרגל לחשוב שאפשר לא להחליט. שאם רק תמשוך עוד קצת זמן, תגנוב עוד סבב, תציע עוד פשרה — הרוע יתפוגג מעצמו. השיטה הזו – של להאכיל את הדוב כדי שיישאר רגוע – הפכה לקונצנזוס. אבל הדוב לא נרגע. הוא מחכה ואז תוקף.
עזה ואיראן אלו שני קווים מקבילים של אותה שיטה כושלת. במקום להכריע, נותנים להם לגדול. מול חמאס – שימור שלטון, הכנסת מזוודות עם דולרים, תחזוקת סטטוס קוו מדמם. ומול איראן – אובססיה להסכמים, פחד מהתלקחות, תקווה שהמוטיבציה הגרעינית תתאדה אם רק יראו לה קצת רצון טוב.
אבל המציאות טפחה על פנינו. ההתפרצות מעזה ב־7 באוקטובר והעומק האסטרטגי של תוכנית הגרעין האיראנית הן תוצאה של אותה גישה בדיוק: לא להכריע, לא להתעמת, לא לעצבן.
"לא תגובה לפיגוע, החלטה אסטרטגית"
בשנים האחרונות, לא חסרו רגעים שבהם אפשר היה לשנות את התמונה. לישראל היו יכולות לפגוע באיראן, לנתק את חמאס ממקורות מימון, להפעיל לחץ צבאי-מדיני אפקטיבי. אבל אז בא השיקול הפוליטי, התזמון הלא נוח, הפחד מהקהילה הבינלאומית. התוצאה: איראן מתקרבת לנשק גרעיני, חמאס תוקף בלב הארץ, והמערב נראה כמו צופה מהצד.
ואז מגיע טראמפ. אפשר לא לאהוב את הסגנון – אבל אי אפשר להתעלם מהעיקרון: הוא בא להכריע. הוא לא מדבר על “ניהול סיכונים”, אלא על סיום האיום. הוא לא חולם על מציאות אוטופית, אלא קורא לה בשם האמיתי שלה – מלחמה בין טוב לרע.
בתקופת כהונתו הראשונה, טראמפ עשה את מה שהמערב נרתע ממנו במשך עשור: הוציא את ארה”ב מהסכם הגרעין, חיסל את סולימאני, הטיל סנקציות ששיתקו את כלכלת איראן. לא כתגובה לפיגוע, לא כהתרסה פוליטית – אלא כהחלטה אסטרטגית: לעצור את השעון.
כשטראמפ חזר לזירה בינואר 2025 – הוא המשיך בדיוק מאותו מקום. ביחס לעזה, טראמפ מציע מודל ברור: לא תחזוקת סטטוס קוו, אלא פירוק חמאס. לא רק במילים – בתוכנית אמריקאית שלמה לשיקום עזה ולסיום שלטון הטרור. ולא בעוד עשור. עכשיו. הוא מוכן לקחת אחריות, לשלוח אזהרות, והכי חשוב – לתת גיבוי אמיתי למי שמוכן להכריע.
מה עושה ישראל, ומה מפחיד את טראמפ
בזמן הזה, ישראל עדיין "מתנהלת". נתניהו לא בורח משדה הקרב, אבל הוא גם לא מגדיר את סופו. צה”ל נלחם בעזה, האיראנים בונים יכולות, והמערכת הפוליטית ממשיכה לטפל במשברים רגעיים במקום באיום הקיומי. זו לא רק ביקורת על מנהיג מסוים. זו קריאה רחבה יותר: אנחנו לא במאבק טקטי – אנחנו בקרב אסטרטגי על כללי המשחק. ומי שמאמין שאפשר לחיות בשלום עם ארגוני טרור או עם דיקטטורות מהפכניות – שוכח את ההיסטוריה.
טראמפ, בשונה מרוב מנהיגי המערב, מבין שהכרעה איננה מילה גסה. הוא מבין שכוח לא נועד רק להרתעה – אלא גם לשבירת כלים, כשצריך. הוא לא פוחד ממה שהאומות יחשבו עליו, אלא ממה שיקרה אם לא יפעל בזמן. ויותר מדי שנים, העולם בחר באופציה השנייה.
זו הסיבה שההתעוררות של טראמפ מזעזעת מערכות. הוא מזכיר לאמריקה – ולבעלי בריתה – שהכוח קיים. שהוא לא רק סמל, אלא אמצעי, ושהשאלה היא לא אם להשתמש בו, אלא מתי. וזו בדיוק השאלה שישראל חייבת לשאול את עצמה עכשיו: האם אנחנו ממשיכים לנהל את האיומים — או שמתחילים להכריע אותם?.
הכתוב הינו טור דעה.
תגובות