לא הרבה שמעו: הקהילה היהודית הנסתרת שחיה בג'ונגל של סורינאם

סורינאם (Suriname), מדינה קטנה בחוף הצפון-מזרחי של דרום אמריקה, היא מקום שבו היסטוריה, תרבות וטבע מתכנסים בדרכים בלתי צפויות. המדינה שידועה ביערות הגשם הטרופיים הצפופים שלה ובפסיפס של עדות אתניות, טומנת בחובה סיפור שמפתיע אפילו את מי שחושב שהם מכירים היטב את היבשת: כאן נמצא ביתה של אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר בחצי הכדור המערבי, קהילה שנרקמה בגלות, התקיימה גם בתקופות מטלטלות ונאבקת לשרוד בעולם המודרני.

המסע להבנת העבר היהודי של סורינאם מתחיל בפרמריבו (Paramaribo), עיר הבירה שבה בנייני עץ קולוניאליים צבועים בצבעי פסטל לאורך רחובות מתפתלים המוצלים על ידי עצים גבוהים. כאן, בין החום והלחות הטרופיים שיכולים להגיע ל-40 מעלות, ניצב בית הכנסת נווה שלום. חזיתו הצנועה ורצפתו החולית הייחודית, שחוזרת לבתי התפילה הסודיים של יהודים בתקופת האינקוויזיציה הספרדית, מסתירות היסטוריה עשירה של פזורה, הישרדות וזהות.

עבור מבקרים רבים נוכחותו של בית כנסת לצד מסגד מפואר במרכז העיר פרמריבו היא הרמז הראשון לכך שהמגוון התרבותי של סורינאם כולל יותר מההשפעות הילידיות, האפריקאיות וההולנדיות. הקהילה היהודית כאן היא לא רק הערת שוליים היסטורית. היא חלק חי ונושם מהמורשת של סורינאם, ולמרות שהיא קטנה ומונה כיום כ-200 איש, הייתה לה השפעה על המדינה ובעיצוב זהותה.

עבר מפואר ונפילה כואבת 

שורשיה של הקהילה היהודית של סורינאם נמתחים לאורך מאות שנים, 350 שנה לערך. יהודים ספרדים, שגורשו מספרד ופורטוגל בסוף המאה ה-15, מצאו מקלט ברחבי אירופה ואמריקה. קבוצה אחת של יהודים נסעה מהולנד וברזיל לסורינאם, שם השליטים הקולוניאליים ההולנדים והאנגלים העניקו לה חירויות נדירות לתקופה: הזכות להחזיק בקרקע, לבנות בתי כנסת ולנהל פולחן דת בגלוי.

הם הקימו את יודנסוואנה (Jodensavanne), בתרגום מהולנדית ל"סוואנה יהודית". המקום היה יישוב חקלאי יהודי בסוואנה שמחוץ לפרמריבו, ששגשג במהלך המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18. מתיישבים יהודים אלה שינו את הנוף, טיפחו מטעי סוכר, קקאו וכותנה, ולעתים קרובות הסתמכו על עבדים אפריקאים. הצלחתם הכלכלית הפכה את יודנסוואנה למרכז של הקהילה היהודית בסורינאם, עם שני בתי כנסת, "קהילת קודש" ו"ברכה ושלום", ובית קברות עם מאות מצבות שיש מיובאות אירופה, שהפך לאחד מאתרי הקבורה היהודיים הבולטים בדרום אמריקה.

אבל השגשוג הזה לא נמשך זמן רב. ז'אק קאסאר, קצין צי ופריבטיר (אדם פרטי או אונייה פרטית שקיבלו אישור מממשלה לתקוף אוניות אויב בזמן מלחמה), אומנם לא היה פיראט במובן המקובל של המילה, אך מסעו לסורינאם בשנת 1712 הותיר חותם הרסני על הקהילה היהודית המשגשגת. כחלק ממלחמה עקובה מדם, פעל קאסאר תחת אישור רשמי של ממשלת צרפת, והסחיטה והביזה שהוביל השפיעו עמוקות על הקהילה, כשדרישותיו לכופר, שכללו מזומנים, סוכר, בתי בד שלמים ואלפי עבדים, פגעו אנושות במעמדה הכלכלי של הקהילה היהודית.

התקפתו של קאסאר לא רק רוששה את יהודי סורינאם, אלא גם תרמה לדעיכתה של יודנסוואנה. השילוב של תשלומי הכופר הכבדים, ירידת מחירי הסוכר וקונפליקטים עם המארונים (עבדים נמלטים), דחף רבים מבני הקהילה לנטוש את האזור הכפרי. היהודים שנותרו בחיים עברו לפרמריבו, שם חיפשו פרנסה כסוחרים ואנשי מקצוע. מאותה נקודה שקעה הקהילה היהודית בסורינאם בהדרגתיות, ולא שבה עוד לגדולתה הכלכלית והחברתית המרשימה כפי שהייתה לפני כן. במהלך העשורים הבאים בלע הג'ונגל את ההריסות של יודנסוואנה, שהתגלתה מחדש רק 150 שנה לאחר מכן.

סיפור של שורשים והתחדשות

עד אמצע המאה ה-18 הפכה פרמריבו לעיר נמל תוססת ורב-עדתית שבה התנגשו התרבויות והתערבבו. עבור הקהילה היהודית פרמריבו הציעה מרכז עירוני חדש של חיי דת, עסקים ושילוב חברתי. היהודים הספרדים והאשכנזים הקימו קהילות נפרדות, ובנו בתי כנסת ששיקפו את מורשתם האירופית, כאשר בתי הכנסת "נווה שלום" ו"צדק ושלום" הפכו לנקודות המרכזיות של חיי הקהילה, ועל רצפתם היה פזור חול, תזכורת לחיי היהודים תחת האינקוויזיציה והצורך בשמירה על צעדים שקטים.

באותה תקופה עסקים בבעלות יהודית שגשגו, רבים מהם היו מעורבים במסחר, מלאכה ובנקאות. בשכונות ילדים יהודים למדו בבתי ספר מקומיים ודתיים כאחד, ואוכל כשר הוכן בבתי עץ שנבנו בסגנון קולוניאלי הולנדי, ומי שהיה עובר ברחובות העיר היה יכול לשמוע לאדינו והולנדית באותו הבית. עם הזמן, נישאו יהודים לקבוצות אתניות אחרות, ויצרו זהות יהודית ייחודית ורב-גזעית שכללה צאצאים של אפריקאים, הינדוסטנים ואפילו סינים. רב-תרבותיות זו לא רק הייתה מקובלת, אלא במובנים רבים חיונית להישרדות בסביבה כה קטנה ומבודדת.

במהלך זוועות מלחמת העולם השנייה, סורינאם הפכה למקלט עבור מספר קטן של יהודי אירופה שנמלטו מהשואה. אף על פי שהיא רחוקה ממוקדי הכיבוש הנאצי, המושבה ההולנדית הציעה מקלט קלוש אך יקר ערך. בערב חג המולד בשנת 1942, יותר מ-100 פליטים יהודים הגיעו לפרמריבו, לאחר שנמלטו מהולנד הכבושה בידי הנאצים בדרכים עקלקלות דרך ספרד, פורטוגל והאיים הקריביים. פליטים אלה, למרות שהיו בטוחים, התמודדו עם סוג אחר של בידוד. הם היו רחוקים מהבית, לרוב ללא משפחה, והגיעו לאקלים טרופי זר לחלוטין. עם זאת, הקהילה היהודית הקיימת קיבלה אותם בברכה, ועזרה לשלב את המצטרפים החדשים בחיים היהודיים בסורינאם. פליטים אלה הוסיפו שכבה של זיכרון וטראומה אירופים לנרטיב הגלותי המורכב ממילא. הם הפכו לחלק מהנוכחות היהודית בסורינאם לאחר המלחמה, והותירו מאחוריהם מכתבים, רישומים ועדויות אישיות שעדיין מהדהדות בארכיון של נווה שלום.

המאה ה-20 הביאה איתה גלי הגירה, תחילה במהלך עצמאותה של סורינאם ב-1975, ולאחר מכן במהלך התסיסה האזרחית של שנות ה-80. הקהילה ששגשגה פעם התדלדלה לכמה מאות, וכיום נותרו רק כ-150 יהודים המתפללים בבית הכנסת "נווה שלום" המאוחד. למרות שהיא קטנה ופחות אמידה מאשר בימי הזוהר שלה, הקהילה שומרת על מסורות וטקסים המחברים אותה למאות שנים של היסטוריה.

למרות גודלה המצטמצם, הקהילה היהודית של סורינאם הפכה למגדלור של שימור היסטורי. הרבה מהעבודה הזו היא בזכות לילי דוים, סגנית נשיא הקהילה, ורוזה דה יונג, אקדמאית הולנדית שמחקריה על פליטים יהודים הובילו אותה לארכיון של נווה שלום. יחד הן פיקחו על הדיגיטציה של למעלה מ-100 אלף מסמכים: רישומי לידה, שטרות קרקע ומכתבים, שנשמרו כעת בכוננים קשיחים ומאוחסנים בארכיון הלאומי של סורינאם. מאמצי התנדבות, כגון תוכניות חינוכיות של ארגונים כמו "כולנו", ממשיכים להפיח חיים בקהילה. שיעורי עברית, לימוד תלמוד ואומנות יהודית לילדים ולמבוגרים כאחד מתקיימים כעת בפרמריבו. אומנם הנוכחות היהודית בסורינאם אינה גדולה, אך היא נותרה גלויה ומטופחת בקפידה.

• טיול
• יהדות
• תייר