מוקדי עלייה לרגל: למה בתי הקברות בחו"ל הפכו ליעדים תירותיים?

יש משהו משנה תודעה באופן די מוזר בהליכה בבתי קברות. בערים המוגדרות לעתים קרובות על ידי תנועה מהירה ומודרניות, בתי קברות מציעים לא פעם מרחב שבו ההיסטוריה נחה לנו מתחת לרגליים והעבר מדבר דרך אדריכלות, מצבות ודממה. זה אולי נשמע קצת מוזר, אבל יותר ויותר מטיילים נענים לקריאה השקטה הזו. מה שנחשב בעבר לתחום קצת נישתי, מעין תיירות אפלה, מתפתח לתנועה עולמית. מאירופה ועד אמריקה הלטינית אסיה ועד המזרח התיכון, בתי קברות צצים כיעדים בפני עצמם, עשירים בתרבות, אומנות, זיכרון ומשמעות.

בניגוד להנחה שבתי קברות הם מפחידים או מלנכוליים, רבים מהם חיים להפליא. הם לא רק יעדים סופיים אלא סיפורים מתמשכים המסופרים באבן, ברונזה ואדמה. הם משקפים את שאיפות החיים באותה מידה שהם מתעדים את מורשת המתים. עיצוב הקברים, המילים על האנדרטאות, הצבת הפרחים או נוכחות גרפיטי, כולם אומרים משהו על האופן שבו חברה רואה חיים, מוות, תהילה, זיכרון, ובסופו של דבר את עצמה. 

>> בית קברות לספינות: זה מה שעושים עם אניות הקרוז שסיימו את תפקידן

החיים של המתים

פר לשז (Père Lachaise) בפריז, בית הקברות מהמפורסמים בעולם, הוא גם סוג של מוזיאון באוויר הפתוח שהפך עם השנים לסוג של אטרקציה לתיירים. הוא משתרע על פני 110 דונם, והוא מקום מנוחתם האחרון של דמויות אגדיות כמו אוסקר ויילד, פרדריק שופן, אדית פיאף וג'ים מוריסון. אך לא התהילה לבדה היא שמושכת מיליונים מדי שנה, האלגנטיות השקטה של ​​בית הקברות טמונה בשילובו בין פאר וריקבון: קברים גותיים, מאוזוליאומים מכוסי טחב, מצבות עקומות המוסתרות בפינות מסתוריות. בחלקים מסוימים נשים מנשקות את פסלו של העיתונאי ויקטור נואר כדי להגביר את הפוריות; באחרים, מבקרים משאירים מכתבים בקברם של האוהבים מימי הביניים אבלר ואלואיז בתקווה למצוא אהבה.

לבתי קברות אחרים מקצבים ייחודיים משלהם. בקופנהגן, בית הקברות אסיסטנס (Assistens) מתריס לחלוטין נגד הסטריאוטיפ. בית הקברות ממוקם ברובע הבוהמייני נורברו (Nørrebro), והוא גם פארק וגם שטח ציבורי משותף. תלמידים משתזפים ליד קבריהם של הנס כריסטיאן אנדרסן והפילוסוף סורן קירקגור, רוכבי אופניים חוצים לשדרות עמוסות עצי צפצפה, ילדים רודפים זה אחר זה על פני המדשאה. כאן, הדו-קיום בין חיים ומוות מרגיש חסר מאמץ, ואפילו די אנושי.

דרומה יותר, ברומא, בית הקברות הפרוטסטנטי, המכונה גם בית הקברות לזרים לא-קתולים (Cimitero Acattolico), מוקף בפירמידת קסטיוס (Piramide di Caio Cestio) העתיקה, וקבריו המתוירים ביותר שייכים למשוררים האנגלים ג'ון קיטס ופרסי ביש שלי. מצבתו של קיטס אינה נושאת שם, רק את הכיתוב: "כאן טמון מי ששמו נכתב במים". מצבתו של שלי דלה באותה מידה ועליה נכתב "הסערה". פשטותן של האנדרטאות עומדת בניגוד למונומנטים המפוארים הסמוכים, תזכורת לכך שהמורשת לובשת צורות רבות כשזה מגיע לזיכרון.

בווינה, בית הקברות המרכזי צנטרלפרידהוף (Zentralfriedhof) מציע סוג אחר של פאר. בית הקברות, שנפתח בשנת 1874 ופעם לא היה כל כך פופולרי בשל מיקומו הרחק ממרכז העיר, הפך למעין פנתיאון באמצעות התערבות מכוונת. קבריהם של בטהובן, שוברט, ברהמס ושטראוס הועברו לשם כדי למשוך מבקרים, ויצרו את מה שידוע כיום כ-Ehrengräber, או "קברי כבוד". התוצאה היא חגיגה של הזהות התרבותית של וינה, שבה כרכרות רתומות לסוסים עדיין נושאות תיירים על פני קפלות בסגנון אר-נובו ומול קברו של המלחין והזמר האוסטרי אודו יורגנס, שמצבתו עוצבה כפסנתר שיש מכוסה בד.

שירת המצבות

למרות שהתיירים לרוב נמשכים למצבות האקסטרווגנטיות ביותר, ישנם בתי קברות, בהם הייטניימי (Hietaniemi) בהלסינקי, שדווקא חוגגים את השלווה. בית העלמין הזה ממוקם ליד מפרץ ומוצל על ידי עצי אורן ואשוח. סנאים מתרוצצים בין המצבות, בריזה מהים מרשרשת בין העצים. כאן קבור האדריכל אלוור אלטו על מדרון שקט, בעוד שמחברת סדרת ספרי המומינים, טובה ינסון, מושכת עולי רגל ומעריצים לקברה הצנוע. כמו עיצובים סקנדינביים רבים, הייטניימי הוא צנוע, יפהפה ובעיקר שקט.

אם בהלסינקי השלווה היא המלכה, ברומניה בית הקברות העליז של סאפנצה (Săpânța) בחר בגישה לא שגרתית, ומתייחס למוות בהומור ובצבע. במקום אבנים עמומות ומחוות מרגשות, כאן המצבות צבועות בכחול עז, מעוטרות באיורים אומנותיים מסורתיים ובשירים קודרים המתארים את חייהם, ולפעמים את מותם, של הקבורים תחתיהם. זה לא חוסר כבוד, אלא אמירה תרבותית: המוות, בדיוק כמו החיים עצמם, מלא בסיפורים שרבים מהם (אוי לא) אפילו מצחיקים.

לה רקולטה (Cementerio de la Recoleta) בבואנוס איירס הוא מבוך צפוף של שיש וזיכרון. בעבר היה זה מקום מנוחתה של האליטה הארגנטינאית, אך כיום מגיעים אליו אלפים מדי יום, להוטים לראות את הקברים והאנדרטאות המוקדשים לסופרים, פוליטיקאים ובדרנים. קברה של אווה פרון, הדמות האייקונית ביותר של ארגנטינה, הוא אתר עלייה לרגל, אך מרתקים לא פחות הם הקברים הפחות מפורסמים: פסל של ילד ששר סרנדה לאמו, מנהל קרקס באמצע הופעה וסצנות רומנטיות שנראות כאילו נלקחו מהצגה שבה השחקנים רק מחכים למחיאות הקהל. בית הקברות הזה הוא יותר מהיסטורי; הוא תיאטרלי, אופראי ואישי.

המוות מעולם לא נראה חי כל כך

יש בתי בתי קברות שבהם הקדושה פוגשת עם הנשגב. כזה הוא אוקונואין (Okunoin) שביפן, בהרי קויאסן (Koyasan) המיוערים. נזירים מובילים סיורים ליליים דרך 200 אלף קברים עתיקים. עצי ארז נישאים, פנסים חלשים ופסלים מכוסי טחב יוצרים אווירה של עולם אחר. האגדה מספרת שמייסד זרם הבודהיזם היפני שינגון, קובו דאישי, לא קבור כאן, אלא מחכה בדממה נצחית, ממתין להגעתו של הבודהה.

אפילו בתי קברות לא מפורסמים יכולים להשאיר רושם מתמשך, בהם סקוגשירקוגורדן (Skogskyrkogården) בשטוקהולם, שפירוש שמו "בית הקברות ביער". הטבע והמוות מתקיימים פה בהרמוניה מושלמת. זהו אתר מורשת עולמית של אונסק"ו, והוא משלב אדריכלות מודרניסטית עם יער אורנים רחב ידיים, ומציע שלווה לאנונימיים כמו גם למפורסמים. בליל כל הקדושים אלפי נרות דולקים לזכרם, והופכים את היער לזוהר וקדוש.

בתי הקברות האלה, ואחרים כמוהם ואולי אף מפורסמים יותר ובהם בית הקברות הצבאי בנורמנדי, בתי הקברות מלאי הוודו בניו אורלינס ואפילו בית הקברות של הר הזיתים בירושלים, מוכיחים לנו שהמקומות שבהם אנו קוברים את מתינו אומרים הרבה על החיים כמו על הנפטרים. הם חושפים מיתוסים לאומיים, מגמות אומנותיות, אמונות ואפילו אידיאולוגיות פוליטיות. הם מזכירים לנו שהמוות אינו אירוע חריג אלא דיאלוג מתמשך בין דורות.

אבל תיירות בתי הקברות אינה חפה ממורכבויות, ורגישויות תרבותיות הן עניין משתנה. מה שעשוי להיתפס כביקור מכבד במדינה אחת עלול להתפרש כפלישה במדינה אחרת. על מטיילים לגשת למרחבים אלה בענווה ובמודעות, מתוך הבנה שהם לא רק חפצים היסטוריים, אלא במקרים רבים מקומות של אבל ומסירות. עבור אלו המעזים להיכנס פנימה בסקרנות ובאכפתיות, בתי קברות הם מראות של החברה ואנדרטאות דוממות של המצב האנושי לאורך השנים. בשקט של בית קברות, מוקפים בשמותיהם של אלה שבאו לפנינו, העולם שאובססיבי למהירות וחידוש עוצר לרגע, וההיסטוריה לא רק מסופרת, אלא חרוטה באבן.