33 הישראלים האחרונים בטהרן: "חשבתי שלא אראה את הילדים שלי שוב"

ישראל אומנם נמצאת בעיצומו של מבצע "עם כלביא" כחלק מהמערכה נגד איראן, אך לא תמיד היו היחסים עם המדינה המוסלמית כה מתוחים. עד לפני חמישה עשורים התהלכו ישראלים בחופשיות ברחובות טהרן וזכו ליחס חם ולשיווין זכויות במדינה - וברגע אחד הכל התהפך. הערב (שני) סופר ב"אחד למיליון" עם נסלי ברדה סיפורם המדהים של 33 הישראלים האחרונים שנתקעו באיראן שהפכה בתוך מספר יממות מידידה של ישראל לאויבת המרה ביותר.

"טהרן הייתה מדהימה. חיי לילה סוערים ומרוצי סוסים", סיפר ניסים לוי, מאבטח ישראלי שעבד אז בעיר, לברדה. "הסתכלו עלינו בהערצה, בלי דחייה או שנאה". בשנות ה-70 הכלכלה האיראנית העריצה וגמאה את החדשנות הישראלית, מחקלאות, דרך טכנולוגיה, נשקים ותעשיות ביטחוניות אחרות.

האיראנים קיבלו פרויקטים בשווי מיליונים והעסיקו במדינה אלפי עובדים ישראלים. "בכל יום הייתה טיסת אל על מהארץ לשם", סיפר תא"ל יצחק שגב, נספח ישראל בטהרן באותם ימים. "בית הספר לא היה יהודי אלא ישראלי, תלמידים ברעננה ובטהרן פתרו את אותה המתכונת".

הימים שלפני המהפכה

חיים שילוח היה קב"ט הנציגות הישראלית בעיר האיראנית, ושם חיה איתו בתו רווית. "בגיל 12 עברנו לבית מפואר בהרבה מזה שחיינו בארץ, זו הייתה אחת התקופות הנהדרות שהיו לי. לא דאגתי מכלום, האיראנים היו אנשים טובים", היא אמרה. ניסים לוי המאבטח שנהנה מהתקופה במדינה נזכר באחד הרגעים האחרונים שבהם הרגיש ששררה שלווה אמיתית בטהרן. "ביום העצמאות של שנת 1978 הקרינו את 'מבצע אנטבה' בחצר השגרירות פעמיים. אלפי אנשים שגרו שם בכו ומחאו כפיים, גם כאלה שאינם יהודים", סיפר.

מתי הרגשת שמשהו באוויר מתחלף?
"בחודש מאי המהומות הגיעו לטהרן, נהיה לא נעים להסתובב ברחוב".

>> לצפייה בפרק המלא ב+12

באותה התקופה הלכה והתקוממה תסיסה נגד השלטון האיראני המכהן שנתפס כבובה של המערב. בראש אותו שלטון עמד השאה האחרון, מוחמד רזא שאה פהלווי. מרד חברתי והקצנה דתית חברו יחד, ומאות אלפים הציפו את הרחובות בדרישה להפיל את בכירי המדינה. שילוח הקב"ט סיפר על אותם ימים:  "קראנו לזה 'ל"ג בעומר' כי היו שם המון מדורות. כל דבר שנחשב מערבי נשרף. אמריקה הפכה להיות בעיניהם השטן הגדול, וישראל השטן הקטן".

בדצמבר 1979 עוד התקיימו הלימודים בבית הספר הישראלי כרגיל, זאת למרות תסיסת הקהילה בטהרן. אך, יום אחד שהתחיל כמו כל בוקר שגרתי הפך במהרה למרדף קיומי. המפגינים נגד השלטון התקרבו לבית הספר, בזמן שהילדים לכודים בתוכו. "הם דפקו בדלת וניסו להיכנס פנימה בכוח", סיפר המאבטח דוד נחשול שנכח במקום. "הודיעו להורים שכל מי שיכול צריך לפנות את הילד שלו מבית הספר", אמר.

כמה עשרות הורים הצליחו למלט את הילדים במכונית, אבל המפגינים כבר מילאו את הרחוב וחסמו את בית הספר - בזמן שבפנים עוד היו לכודים הצוות החינוכי, שני מאבטחים, ילדים רבים ושילוח הקב"ט.

נחשול סיפר על העלילות הקשות מאותו היום. "היינו שניים על אלפים, התמקמנו מול הדלת וחיכינו כלואים. חלק מהילדים בכו, העלינו אותם לגג והכנסנו אותם לחללים קטנים במקום מתקני המים שהיו שם. פחדנו שיראו אותם מהרחוב", הודה. "הרגעתי את הילדים, סיפרתי להם סיפורים שקריים. הם פחדו שיפרצו פנימה וישחטו אותם".

ארבע שעות מורטות עצבים חלפו ובסופן הצליח צבא השאה לפזר בירי את המון המפגינים. באותו היום לא קרה דבר לבית הספר הישראלי, אך מהיום שלאחר מכן לא חודשו בו יותר הלימודים עד היום. 

הבריחה מטהרן?

בימים הבאים החלו משפחות ישראליות רבות לעזוב את טהרן. מנגד, משרד הביטחון הישראלי והחברות המסחריות שעוד הרוויחו בחסות משטר השאה התקשו לשחרר את הציר, ועובדים ישראלים רבים נשארו על אדמת איראן. שילוח הקב"ט בדימוס התייחס לתחושות בשטח: "בתקופה הזו רק הרגזנו את המקומיים".

בהמשך קיבל שילוח הודעה שמפגינים שרפו משרד ממשלתי - והחליט לנסוע לשם בעצמו כדי להבין מה מתרחש. המאבטח נחשול, שנכח שם גם הוא, נזכר בטלטלה שעברו הישראלים באותן דקות אימה. "המפגינים ניסו לפרוץ לתוך המשרד. הייתה שם תמונה של ירושלים שכבר הוסטה הצדה לגמרי, נשארנו 35 עובדים היסטריים. הסתכלתי מלמעלה והתחילו לירות לעבר ההמון (המפגינים) עם מכונת ירייה, אבל הקהל הזועם המשיך לרוץ קדימה בידיים חשופות".

באותם רגעים נשקפה סכנה לחייו של שילוח הקב"ט, ונחשול החליט שיעשה הכל כדי להצילו. "היה שם תא טלפון ציבורי, אמרו לי להתקשר לחיים (שילוח). הוא היה שם, נשכב על הרצפה, התא היה מחורר לגמרי. אני לא יודע איך, אבל הוא הצליח להגיע לשם בעצמו ולהעביר לי דיווחים. ידעתי שיורים עליו ושהוא שוכב שם. בזמנו סיכמנו שלא ניפול לידיים שלהם ושאם צריך נגמור שם את החיים. פתאום הפסיק הירי, כוחות הצבא עלו והגיעו אמבולנסים. שלחתי לחיים סימן שצריך לברוח".

לאחר ההתרחשויות המפחידות, תא"ל שגב הבין שמה שהיה לא יהיה ושיש לעשות מעשה. "כתבתי לרמטכ"ל בארץ ולסגנו. אמרתי שההמון משתלט על העיר, יש אנרכיה מוחלטת, משרדי אל על הותקפו והועלו באש. כל הפניות לבקשת עזרה לא נענו כי השלטון איבד שליטה. משה דיין צלצל אליי ואמר לי לאסוף את כולם כי צריך לברוח. הבהרתי לו שאם נתאסף לא נוכל לחזור לאיראן". 

תוך שעות בודדות הסיר הצבא האיראני את נאמנותו לשאה וחלקים ממנו הצטרפו להמונים ברחובות. שם ניצחה סופית המהפכה האיסלאמית את השלטון. הקשרים עם אל על נותקו, ו-33 ישראלים נשארו באיראן מאחור ללא טיסת חילוץ. שגב סיפר: "בעשרה בפברואר התקשר הרמטכ"ל ואמר שהאבטחה ששומרת עלינו עוזבת את השגרירות. אמרתי לו שאנחנו אבודים, שיתקפו אותנו".

האיום של שגב הפך למציאות. "שמעתי המולה נוראית מהרחוב, המונים ניסו להיכנס לנציגות הישראלית. 25,000 מהפכנים הסתערו על הבניין, ובעטו בקירות עד שנפלו. לא ידענו מה לעשות מולם, עלינו לגג השגרירות. באיראן הבתים קרובים אחד לשני, אז הצבנו קרש בין בית אחד לאחר. ראינו את המפגינים מתפרצים, וזינקנו לגג הבית השני על הקרש הדק ששמנו באוויר". מהרגע שניצלו על ידי הקרש, נמלטו הישראלים מהשגרירות לשלוש דירות מסתור עם מטרה אחת - להישאר בחיים.

בכל דירה התאכלסה קבוצה קטנה של ישראלים, עובדי אל על ושירותי הביטחון. דני סעדון, מנהל תחנת אל על בטהרן, שיתף ברגעי הפחד. "היינו הישראלים הכי שנואים על פני האדמה. ירו באוויר כל הזמן ונשכבנו על הרצפה". גם לוי המאבטח הוסיף: "לא ישנו מרוב מתח, לא מצליחים להירדם. ישנתי עם כדור בקנה".

ארבעה ימים עברו לאט ובמתח רב בזמן שהיו בדירות המסתור. בינתיים בישראל שירותי הביטחון, ובעיקר המוסד, ניסו להגות תוכנית חילוץ אך ללא הצלחה. תא"ל שגב סיפר על הסכנה שנשקפה לחייהם: "ראינו את אנשי משמרות המהפכה לוקחים את הדייר מקומה 3 בבניין והולכים. תכננו לברוח, אבל אז שמענו דפיקה בדלת. עמד שם בעל הבית עם דלי מים. הוא אמר שראה את המהפכנים עולים אלינו לדירה, ושחשב שהם שחטו אותנו. הוא פחד שיתקלקל הפרקט החדש, אז הגיע לנקות את הדם שלנו".

לישראלים התבהר שהם לא יכולים להישאר באותו המקום, והם זזו במשך ימים מדירה אחת לאחרת. "כל אחד תפס איזה קלצ'ניקוב", אמר שגב. "לא מעניין אותם כלום, יורים לך בראש, הורגים אותך ואז שואלים מי אתה. ראיתי גרפיטי שהיה כתוב עליו 'ביהודי לא לגעת, את הישראלי להרוג'". 

הימים חלפו, וכמעט שהגיעו לעשרה ימים מאז שנלכדו בדירות המסתור, והמזון הטרי הלך ואזל. תא"ל שגב החליט ללכת עם מסמכים מזויפים לרכוש קצת ירקות בשוק, יציאה שסיכנה את חייו. "הרוכל אמר לי כמה עולים המלפפונים והעגבניות, ונתתי לו את הכסף. הוא הסתכל עליי וטען שאני לא פרסי, כי פרסים מתמקחים תמיד על המחיר. עשיתי טעות. בבזאר הירקות כולם תמכו במהפכה, הדלת נפתחה ופתאום יצא אליי המפקד שלו חמוש ברובה".

על שגב היה להציל את עצמו, ויפה שעה אחת קודם. "המפקד האיראני שאל מאיפה אני. שיקרתי לו שאני נציג אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין) בטהרן, מטעם יאסר ערפאת. הוא שאל אם אני מדבר ערבית, וידעתי שאני חייב לשכנע אותו שכן למרות שלא הבנתי את השפה. בסוף הצלחתי, הוא החזיר אותי למוכרים, ואמר להם שאני יקיר המהפכה. נתנו לי את כל האוכל בחינם, ולקחו את הארגזים שלי למכונית".

חבריך לקבוצה ואתה האמנתם שתצאו משם בחיים?
"כולם חשבו שימותו. אי אפשר להיות נעול בבית 10 ימים רצופים לצלילי יריות והפגנות ולחשוב שתצא מזה".

בישראל כבר שוכנעו ש-33 הנותרים בטהרן אבודים, ואפילו תוכנית מילוט שאפתנית שכללה הנחתת מטוס חילוץ במדבר המלח האיראני נגנזה שעות לפני יציאתה לפועל. הפתרון לא נראה באופק, עד שבוקר אחד צלצל אל החבורה שר הביטחון דאז עזר ויצמן ובפיו בשורה. משרד החוץ הישראלי שכנע את האיראנים להחזיר את הנותרים בטיסה לארץ, אבל יש בעיה. התוכנית אילצה את הישראלים לצאת מהמחבוא, להיפטר מנשקם ולהגיע חשופים למלון הילטון - ששרץ באנשי משמרות המהפכה. 

הקש האחרון

על אף הבשורה נותרו הישראלים חסרי אונים, ובהובלת תא"ל שגב הלכו ישירות למטה המהפכה. אחרי הנסיעה הקצרה למלון הם נשארו חשופים לגמרי. בלובי עמדו נציגי המהפכה שבחנו את הדרכונים הישראלים, עד שנשמע קול: "תעצרו אותם מיד". החשש התממש במהרה, וארבעה נעצרו על ידי המהפכנים. גם הקב"ט שילוח נעצר בחשד שהוא איש מודיעין של השאה הקודם, והמצב נראה עגום מתמיד. "פחדתי שלא אראה את הילדים יותר", שיתף בדמעות, "חשבתי שהולכים לגמור אותי".

תא"ל שגב הבין שזו מלכודת, ושהוא לא יכול לתת לחבריו לצאת להורג על עמוד התלייה. הוא החליט לרמות פעם נוספת את האיראנים. "אמרתי להם שאני מגיש כתב אמנה בשם מדינת ישראל לשלטון האיראני החדש, ושהארבעה שעצר הם אנשיי. הוא היה בשוק, והרשה לי לדבר עם העצורים. הם נתנו לי מכתבי פרידה למשפחות שלהם".

שגב נכנס בדריכות ועוצמה, אבל בינו לבין עצמו לא היה בטוח אם התרגיל יועיל. אחרי שעתיים של המתנה ומשא ומתן נכנס בהפתעה לחדר האייתוללה ח'ומייני, המנהיג האיראני וסמל המהפכה. "לא האמנתי שישלחו אותו", סיפר שגב. "חשבתי שנראה עמוד תליה או מהפכן שיירה בנו. תפסתי אותו ואמרתי לו שאני שמח שהוא בא לקבל את כתב אמנתי לשלטון החדש. ידעתי שברגע הזה תיפול החלטה אם אנחנו חיים או מתים".

"אחרי דקות של שתיקה, אמר ח'ומייני לפתע 'לא רוצה'  בערבית", חייך שגב. "אמרתי לו שאני חייב את העצורים שלי, ושאחרי שאקח אותם איתי משם נסתלק. הוא דיבר בשלווה, והרשה לנו לעזוב את המדינה", אמר בניצחון.

הם עשו את הבלתי ייאמן, וקיבלו אישור בכתב לעזוב את איראן. בדרך לשדה התעופה המתין המון מוסת, ואף אחד לא הבטיח לישראלים כל סוג של הגנה. "הגענו וראינו 17 אוטובוסים מפוארים ואחד מצ'וקמק, שכמובן שייך לישראלים. בכל אוטובוס עמדו המהפכנים עם רובים, ועשרה מיליון איראנים עמדו בשני צדי הכביש וחיכו לשחוט אותנו. ביקשתי מכולם לתלות תמונות של עלי ח'אמאנאי על האוטובוס שלנו, ושרנו שירי מהפכה בקול רם כל הדרך. ככה שרדנו, הפכנו את האוטובוס הישראלי לשלהם".

33 ישראלים הגיעו סוף סוף לשדה התעופה, והמתינו בקוצר רוח להמראת הטיסה האמריקאית מטהרן. לצערם, גם שם הם לא יצאו מכלל סכנה. הם עברו בידוק בטחוני אינטנסיבי ומקיף שעבר בין שורות המטוס, שם חיפשו פרסים שמנסים לברוח מהמדינה. לבסוף, אחרי איומי אקדח, דלת המטוס נסגרה והמסע הביתה התחיל.

"שקט כזה לא שמעתי אף פעם, היינו כמו זבובים", סיפר לוי בהקלה. "הטייס הודיע שעברנו את הגבול לטורקיה, והשמחה הייתה כל כך גדולה שהמטוס כמעט נפל". גם חמישה עשורים לאחר מכן, הישראלים האחרונים באיראן לא מעכלים את החוויה שעברו, מהפכה מתחילתה ועד סופה. "אני לא יודע אם הרגשתי ככה עוד פעם בחיים", אמר שגב. "זה גרם לי להאמין עד היום בחצי הכוס המלאה".